עולים לביריה - תש"ע

נשלח 25 במרץ 2010, 13:40 על ידי אבי מנדלסון מזכירות   [ עודכן 28 במרץ 2010, 7:52 ]
זה היה - 
בוקר. בוקר רגיל ככל הבקרים.
הציפורים מצייצות, השמש זורחת וכו' וכו'...
טוב, בעצם הציפורים לא ממש צייצו. נסענו בשמונה, שעה מוקדמת לכל הדעות. אפילו התנים לא הספיקו לחזור לישון.
חכתה לנו נסיעה ארוכה...
וככה היא התחילה:
"אבל למה, הנהג?", "יש לי דברים ממש חשובים בתיק!!" "אנחנו לא נלכלך ואם כן ננקה. מבטיחות.." ותשובתו הלקונית - "לא". כמה שנון. אז טוב, נסענו, אפשר לומר, לכפר פינס (הכפר השכן שכולנו אוהבים). מפגש חברים, חידוש אספקה מתא המטען, מרתונים באוטובוס ונהג עצבני שמזכיר (??) לנו לשבת.
אספנו את טירה. לא הכרנו אותם. לפחות עד הקטע שהם החליטו לעשות מוראלים... 
מה שחשוב -  בסוף הגענו לשם. (לאתר ההוא יעני, של הביריה.)
מה שעצוב, המדריכה השנייה שלנו לא (לא הגיעה, כן?)
בהחלטה שבטית אבירית ביותר, החלטנו לחכות לה. התנחלנו, כמו שרק אנחנו יודעות להתנחל. (המבנה הראשון שהקמנו, אם ממש חשוב לכם לדעת, היה חדר אוכל.) למרבה הצער, בדיוק כשהתחלנו להרגיש טוב במקום החדש, הגיע פקח - או משו כזה (החלטנו לקרוא לו רפי. זה ממש התאים לו. הוא היה מאופקים. כמה מרתק.) 
הוא טען שאנחנו חוסמות לו את הנוף. "קומו, כנסו למסלול, לכו 500 מטר ככה ושם תחכו למדריכה שלכם". ברור. ברור. אז קראנו לשרי, שדברה איתו והשיגה אישור.. לזמן מוגבל. מאוד. אה כן, ראינו איזה סרט לפני זה. סתם, צוחקים, זה לא היה סתם סרט. זה היה סרט הכנה לעלייה, סרט מלא בחלוציות מרשימה שקוראת לנו להצטרף אליה. "למות או לכבוש את ההר". טוב האמת, היה מפעים. בסוף. אבל לשם עוד נגיע :)
כמובן שעוד לפני שנכנסו למסלול התחלנו לספור אנשים.. "פגשתי 15", "פגשתי 2" . חכו, זה עוד ישתנה.. כמו לפני מבצע צבאי, התחלנו להגדיר מטרות. הייתה שם ערבות הדדית נפלאה - אפשר לכתוב על זה ספר. נראה כי רוב הבנות לא מצאו את חברות שלהן, אלא אחרות מצאו אותן בשבילן וקראו להן. מרשים. (בסיכומו של יום, הדבר הכי גרוע היה שלא פגשנו את ירוחם)
הילה (המדריכה-שלא-הגיעה) הגיעה, והיא, אפרת ושרי חלקו לנו צ'ופרים מתוקים - מטפחת לכל אחת (מושקע!!) וכבשה עם פעמון - כדי שלא נאבד..
התחלנו ת'עלייה. עאלק עלייה... זה היה  מסלול סלול כזה. התקדמנו לאט, הדיון העיקרי היה על השעה ואיזה ארוחה אמורה להיות עכשיו?? והויכוח - תתקדמו מהר!! לא, נתקדם בקצב נורמאלי, איך שמתאים לנו. מה הלחץ?
הגענו לאזור מתוק, מלא בעשב ובמוקשים (לא, לא אלה שמתפוצצים. יותר גרוע), שם חיכו לנו מפעילות. שיחקנו - כמה בוגר - שוטרים וסליקים ויהודים, נראלי, וגם העברנו מים מדלי אחד לדלי השני בעזרת 9 כוסות ושורה של בנות נלהבות. כמו שאמרנו, הפעילויות הותאמו במיוחד לשכבת הגיל שהגיעה לשם באותו יום. סתם, לא, היה דווקא חמוד, באמת.
המשכנו במסלול, אחרי מפגש טראגי בין בת - אל למוקש. ואז הבנו, לפחות התחלנו להבין, למה קוראים לזה "העלייה לביריה". זה היה - כ"כ - מתיש, ומעייף, ואיטי וכו' וכו', אתם בטח מכירים ת'המשך.
בדיוק כשהתחלנו לנשום, ואפילו חשבנו לעשות מוראלים, הופיע הרב בני. כשרואים אותו, מבינים איך זה שהתנועה מצליחה. בנאדם רב שעולה איתנו לביריה.. זה כבר הרבה.
בקיצור, הערכתנו לתנועה וכך גם תחושת השייכות והגאווה עלו וגאו, וזה היה ממש בזמן כי חכתה לנו עוד עליה- העלייה הקשה והאחרונה, כך הבטיחו. 
פגשנו עוד המווון מקומות, במיוחד כשעצרנו להכין ארוחת צהריים (??). כשאתה מחפש סכין, או אולר טבול, סביר שתוך כדי ניסיונות לעזור להם להיזכר יתחילו שיחות. כך למשל, גילינו שהסניף שהתיישב ממש קרוב אלינו וגם הוא הכין פסטה ורוטב (עגבניות, לא מבושל. להזמנות - הודיה.), היה הסניף שאירח אותנו ממש ממש מזמן.. סניף מעלה מכמש!! מגניב. הפסטה יצאה ממש מבאסת, עקב מחסור חמור במים ובגז.. אבל אכלנו אותה, והתחלנו להמשיך כי נהיה חשוך.. ובדיוק פגשנו את כללללל החברות ממעיינות!! אז מה לעשות, עצרנו שוב, דיברנו, חיבוקים נשיקות ד"שים תכנונים והופה, כדאי להמשיך. אז באמת, היו הוגנים האנשים, ולא הייתה עוד עלייה רצינית. וגילינו עוד חברות ישנות. הכרנו גם את סניף מעלה חרציצים (בת ים), ופגשנו תלמידים של "הר' שלומי גרבר" (!!!). הגענו למעלה, פספסנו ת'מרק.. פגשנו שוב את החברות הישנות.. והתחיל טקס. היה נחמד, בעיקר הקטע שאמרו שמצפים ממנו לנוכחות מרהיבה במסע פסח הבעל"ט, ובקשו להרים פלאפונים. טוב, זה היה מגניב. היה חשוך לגמרי, ועל המסכים (אחד בצד של הבנים ואחד בצד של הבנות. כן כן, היה נפרד. לפחות חלק..) נפרש לעינינו משטח מנצנץ מהבהב ומקפץ. באמת היה חמוד.

עליה לבריה




Comments