מילה של האח הגדול

נשלח 24 בספט׳ 2012, 5:42 על ידי avi mendelson   [ עודכן 24 בספט׳ 2012, 7:19 ]
חגי סגל (פורסם במקור ראשון)

 עכשיו, כשעיקר המאמץ הישראלי בנושא איראן מושקע בגיוס התחייבות  מהאמריקנים לפעול בעצמם נגד תעשיית הגרעין של אחמדינג'אד, שווה לבדוק מה שוות הבטחות אמריקניות. בדיקה היסטורית מעלה שיכולנו למנוע שתי מלחמות אילו נשיאי ארה"ב ידעו לא רק להבטיח אלא גם לקיים

 "אזרחי ישראל, שנית מצדה לא תיפול, וארצות-הברית

של אמריקה תעמוד לצדכם תמיד"

(נאום נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש בכנסת, 15.5.2008)

 יתכן שכל ההיסטוריה המזרח התיכונית היתה נראית אחרת אילו עמדו האמריקנים בדיבורם. לצורך ניסיון ביסוס של ההשערה הזו תארו לכם, בבקשה, תרחיש אשר מערבב היסטוריה עם דמיון: חודש אייר תשכ"ז, מאי 1967. מצרים חוסמת את מצרי טירן שבים סוף בפני ספינות ישראליות. נמל אילת מושבת, אין יוצא ואין בא. שר החוץ הישראלי המודאג אבא אבן מתקשר לעמיתו האמריקני דין ראסק, ומזכיר לו את ההתחייבות האמריקנית מ-1957 לא להשלים עם חסימת ה­מְצרים. 


"מר אבן", משיב ראסק ובקולו אהדה גדולה, "אין צורך להזכיר לנו. כשהנשיא אייזנהאור דרש מכם לסגת מסיני לפני עשר שנים הוא נתן לכם את דברתנו שמצרי טירן יישארו פתוחים תמיד, וההתחייבות ההיא מחייבת גם את הממשל הנוכחי. אנא הסירו דאגה מלבכם. אנחנו נפתח את המצרים בהקדם, באמצעים דיפלומטיים או באמצעים פחות דיפלומטיים".

אבן נרגע ומדווח לראש הממשלה לוי אשכול, שהאמריקנים אינם מתכחשים להבטחות העבר שלהם. "נחיה ונראה", פולט אשכול הספקן, אבל האמריקנים מפתיעים אותו לטובה. בתוך ארבעה-חמישה ימים מתייצבת נושאת מטוסים אמריקנית בפתח מפרץ אילת. מטוסי קרב של צבא ארה"ב מבצעים יעפי הרתעה בשמי שארם א-שייח'. נאצר מבין את הרמז, ומסלק את תותחיו מהאי טירן. מפרץ אילת נפתח בפני ספינות ישראליות. מלחמת ששת הימים מתייתרת.
בפועל, התרחשו דברים אחרת. האמריקנים לא זכרו, או לא רצו לזכור, שהם אכן הבטיחו פעם לממשלת ישראל כי מצרי טירן יישארו תמיד פתוחים. ב-30 במאי 1967, ימים אחדים לפני פרוץ הקרבות דיווחה כותרת מוזרה בעיתון הלונדוני 'טיימס' על "הסכם עִם ישראל שנשכח על ידי ארה"ב". הידיעה, שצוטטה למחרת בעיתונות הישראלית, עסקה בביקורו הבהול של אבא אבן בוושינגטון אחרי סגירת המצרים. העיתון דיווח שאבן הזכיר לאמריקנים את התחייבותם מלפני עשר שנים למעבר ישראלי חופשי בים האדום, "אבל במשרד החוץ ובבית הלבן לא היה שום מסמך כזה. למרבה המזל נזכר מישהו, כי דגלאס דילון, מי שהיה שר האוצר בממשלת הנשיא קנדי, עבד במשרד החוץ בתקופת הנשיא אייזנהאור. ואכן, דילון זכר זאת במעורפל".

בדיקה במסמכים סודיים שהותרו בינתיים לפרסום מוכיחה שלא היה צורך להזדקק לזיכרונו המעורפל של דילון. לאמריקנים יש ארכיונים יעילים. כל ההתחייבויות האמריקניות מ-1957 תועדו בכתב. בין השאר הן הונצחו בתמליל של מפגש ישראלי-אמריקני שנפתח בשעה שלוש וחמש דקות אחר הצהרים, 28 בפברואר 1957, בבניין מחלקת המדינה בוושינגטון. הימים היו ימי קרע חריף שהתפתח בין שני הצדדים בעקבות מבצע קדש. הממשל האמריקני איים בהטלת עיצומים על ישראל, ואף שחרר רמזים על אפשרות של הפעלת כוח, אם תעמוד בסירובה להשלים את הנסיגה מסיני. סיעות הימין והשמאל כאן והתקשורת המודפסת הפצירו בממשלה לא להיכנע. "בין סבל ומוות נבחר בסבל", הכריזה שרת החוץ גולדה מאיר במסגרת מאמץ ממשלתי להכין את העם לספוג את העיצומים הבינלאומיים.

המשלחת האמריקנית במפגש הנ"ל התחייבה באוזני המשלחת מישראל להציב כוח או"ם שיבטיח את חופש המעבר במצרים ואת השקט בגזרת עזה. היא גם הבטיחה שאיש לא יוכל לסלק את הכוח בלי לקבל תחילה את אישור העצרת הכללית של האו"ם. עוד הובטח שלישראל תהיה זכות להפעיל כוח במקרה שהמצרים ייחסמו בכל זאת.


בנאום מיוחד לאומה האמריקנית, שהוקדש כולו למשבר עם ישראל, הצהיר הנשיא אייזנהאור, כי "אנחנו לא מניחים שמצרים תמנע מעבר ספינות בתעלת סואץ או במפרץ עקבה לאחר נסיגת ישראל". באיגרת שהנשיא שלח במקביל לבן-גוריון נכתב, כי "אני מאמין שלישראל לא תהיה סיבה להתחרט לפעול בהתאם לרגשות דעת הקהל העולמית כפי שהתבטאה בהחלטות האו"ם בדבר הנסיגה".



יו"ר האופוזיציה מנחם בגין, שביקר בצרפת באותם ימי משבר, שמע מהמצביא הצרפתי הנערץ שארל דה-גול המלצה חמה לא להאמין להבטחות האמריקניות. "אל תזוזו", אמר הגנרל בדימוס והנשיא הצרפתי לעתיד. אבל ישראל זזה בכל זאת. לא היתה לה ברירה אחרת. היא נקלע למכבש לחצים כפול, אמריקני ורוסי. צה"ל נסוג משארם א-שייח ומרצועת עזה. כבר אחרי ימים אחדים שב הצבא המצרי לרצועה, בניגוד גמור לסיכומים בין ישראל לאמריקה. האמריקנים לא התערבו.

"על אף החשיבות הרבה שיש לייחס להבטחות של ידידים וגורמים זרים אחרים, תוקף ההבטחות תלוי בסופו של דבר בכוחה העצמי של ישראל", כך תמצת היועץ המחונן של בן-גוריון, יעקב הרצוג, את לקחי מבצע קדש בהרצאה סגורה במלאת עשור למבצע. זאת היתה נבואה שהתממשה כבר אחרי חודשים אחדים. האמריקנים עמדו מנגד כשנאצר סגר את מצרי טיראן בחודש מאי 1967 וסילק בן לילה את כוחות האו"ם שהוצבו בעזה. אמנם בארכיון של משרד החוץ בוושינגטון אפשר למצוא פרוטוקול של דיון פנימי שעסק באפשרות של התערבות אמריקנית כוחנית לפתיחת המצרים, אבל בשורה התחתונה לא הוחלט דבר. ישראל נאלצה לפעול לבדה, והסוף ידוע.

לישראלים מבוגרים רבים מזכיר תקדים 67' את הימים האלה, ימי ההתלבטות הגדולה בסוגיה האיראנית. שאלת השאלות היא אם אפשר לסמוך על התחייבות של הבית הלבן למנוע מאיראן הנחת יד על נשק גרעיני. משה ארנס, שגריר ישראל לשעבר בארה"ב, שר החוץ לשעבר ושר הביטחון לשעבר, אומר בנימוס שאי אפשר. לדעתו, האמריקנים לא משקרים בכוונה תחילה, אבל המבנה התחוקתי אצלם ושיני הזמן מונעים מהם לעמוד בדיבורם. דברים שרואים כאן ועכשיו לא רואים שם ואחר-כך.

ארנס מסביר ש"גם אם אובמה יתחייב בקרוב או ירמוז שאמריקה לא תשלים עם גרעין איראני, זה לא יחייב את הנשיא שיבוא אחריו או אפילו אותו עצמו. מי שלא יישב בבית הלבן אחרי הבחירות הקרובות יערוך מחדש את מאזן האינטרסים ואז יחליט מחדש מה לעשות. בדיון בנושאים כה גורליים אין הרבה השפעה למה שהנשיא אמר או לא אמר כמה חודשים לפני כן. עצם המחשבה כאן, שאפשר לתפוס נשיא אמריקני בחורף על מה שהוא הבטיח בקיץ, מעידה על חוסר הכרות עם המערכת הפוליטית האמריקנית".

והיכן נכנס עניין הידידות המיוחדת בינינו לבינם?

"ארצות הברית באמת ידידה שלנו, אבל מה שמחייב אותה זה קודם כל האינטרסים שלה כפי שהם נראים לה באותה עת".

יצא לך פעם להגיד לאמריקנים "אבל הבטחתם"?

"לי לא יצא להגיד, אבל בתקופות אחרות זה כן קרה"

גם האמריקנולוג הבכיר יורם אטינגר סבור שהבטחה אמריקנית היא במידה רבה כתובת על הקרח. גם אם הנשיא ישתוקק לעמוד בדיבורו, המנגנון התחוקתי לא תמיד יאפשר לו. "לפי החוקה אמריקנית, כל התחייבות נשיאותית שאיננה מאושררת על ידי שני שלישים של חברי הסנאט אינה מחייבת את ארה"ב. מה שקובע זה האינטרסים העכשוויים והערכות המצב של ארה"ב, לא של המדינה שקיבלה הבטחה. אם אתה לוקח את התקדים של 67', אתה רואה שהאמריקנים הציבו אז את הערכת המודיעין שלהם מעל הערכת המודיעין של ישראל ואת לוח הזמנים האמריקני מעל לוח הזמנים הישראלי. הם פשוט לא קיבלו את הנחות היסוד שלנו שהמצב מחייב את מימוש ההתחייבות".

לדברי אטינגר, "אפילו הבטחה שמעוגנת בהחלטת סנאט, איננה סוף פסוק. כשג'ימי קרטר החליט שהקשר עם סין חשוב לו יותר מהקשר עם טיוואן הוא פשוט הודיע על פקיעת הברית ההיסטורית עם טיוואן, והברית אכן פקעה על אף שהיא אושרה בשעתה כדת וכדין בסנאט".

ארה"ב הכירה בישראל 11 דקות בלבד לאחר הכרזת העצמאות כאן. עד עצם ימינו אין לנו ידידים טובים ומשמעותיים ממנה במעבה הג'ונגל הבינלאומי. הנשיא האמריקני הקודם, ג'ורג' בוש, הכריז בירושלים שיסודות הידידות הזאת הונחו עוד הרבה לפני שארה"ב עצמה זכתה בעצמאות ושהם נעוצים "ברוח המשותפת, בספר הספרים, בנבכי הנפש". הוא הסביר שהארץ התנ"כית המובטחת במזרח התיכון הישן שימשה השראה למייסדי ארצו כאשר ירדו ב-1620 מהמייפלאוור אל "הארץ המובטחת החדשה".


ואולם, כמו שקורה גם בין ידידים טובים מאוד, ואפילו בין בני זוג, קשרי הידידות הטובים הוכתמו במשברים סוערים. ארה"ב לא תמיד שמרה לנו אמונים. מעת לעת אפילו הלמה בנו באגרוף. בספרו של פרופסור אברהם בן-צבי, אשר עוקב אחרי נפתולי היחסים בין מדינת היהודים הקטנה לבין המעצמה הגדולה שמעבר לים ('מטרומן עד אובמה'), מסופר שהנשיא טרומן שהזדרז להכיר בנו כבר ב-15 במאי 1948 הוא אותו טרומן שסירב לספק נשק לישראל ואף אסר על התנדבותם של יהודים אמריקנים לצה"ל. בתקופתו "נתקלה ירושלים בקיר אטום מדיני וביטחוני במגעיה עם וושינגטון הרשמית". הנשיא שבא אחריו, אייזנהאור, תבע מישראל לשקול הטלת הגבלות על העלייה ארצה, כדי שלא להרגיז את הערבים, וגם דרש ממנה לוותר על שטחים שכבשה ב-48' ולהתגמש בסוגיית שובם של הפליטים.

ג'ון קנדי היה הנשיא האמריקני הראשון שמכר נשק לישראל. עד אז זרם הנה בעיקר נשק מאירופה. אחרי שנים רבות של אספקת נשק אדירה מהגוש הקומוניסטי למצרים ולסוריה, השתכנעו סוף סוף האמריקנים לצקת תוכן של פלדה וחומר נפץ להתחייבותם לשמור על בטחון ישראל. ב-1962 החליט קנדי לספק לישראל טילי נ"מ מתקדמים מסוג הוק. תחילה הוא ניסה להתנות את אספקת טילים בהסכמה ישראלית לקלוט כאן 100 אלף פליטים ערבים, אבל בסוף שלח את הטילים גם בלי הסכמה, כדי להספיק לשאת חן בעיני הבוחר היהודי בבחירות 64', בחירות שבהן כבר לא היה בחיים. בהמשך הגיעו גם טנקים חדישים מסוג פטון, אבל רק לאחר מלחמת ששת הימים החלה גם אספקה של מטוסים מתוצרת אמריקנית. באותה מלחמה נאלצה ישראל להתמודד עם המיגים הערבים באמצעות מטוסים צרפתיים בלבד.

קנדי, שהספיק לבקר בארץ פעמיים לפני שנבחר לנשיא, לא אהב את הכור האטומי שישראל בנתה בדימונה. איגרות נזעמות הוחלפו בינו לבין שני ראשי הממשלה כאן בתקופתו, בן-גוריון ואשכול. נשיא ארה"ב איים שאם ישראל לא תאפשר פיקוח אמריקני על דימונה, התמיכה האמריקנית בישראל "עלולה להיפגע קשות". האיום לא מומש, אבל עננת חשדנות ממושכת רבצה על היחסים בין שתי המדינות.

הישראלים כאבו אז יותר מהיום את ההתעקשות האמריקנית על מיקום שגרירותם כאן בתל-אביב דווקא, מערבה ככל האפשר מעיר הקודש. "אם ארצות הברית תעביר את שגרירותה מתל-אביב לירושלים עוד לפני תום כהונתי כנשיא אהיה האדם המאושר בעולם", הפציר נשיא זלמן שזר בעמיתו האמריקני לינדון ג'ונסון בקיץ 66'. מאז הושבעו כאן עוד שישה נשיאים, והשגרירות האמריקנית עדיין שוכנת בתל-אביב למרות כל ההבטחות החוזרות ונשנות להעביר אותה לירושלים. שר חוץ אמריקני אחד, דין ראסק, גילה פעם שלא מדובר בעכבה דיפלומטית, אלא בעכבה דתית. "זו עיר נוצרית", פסק ראסק.

"אנחנו לא מאמינים במילים, אנחנו רוצים מעשים", אמר שזר באותו ביקור לג'ונסון. ג'ונסון הבטיח שיהיו גם מעשים, ובכל זאת נמנע שנה אחר-כך מלפתוח בכוח את מצרי טירן. אחרי המלחמה הוא הצטרף לפרשנות המחמירה של החלטה 242 של האו"ם. בישראל טענו שהיא תובעת מאיתנו נסיגה חלקית בלבד מהשטחים, אבל ממשל ג'ונסון הבהיר שיתיר לישראל רק תיקוני גבול קלים ולא משמעותיים.

עם פרישת ג'ונסון לגמלאות ב-1968 נפתח עידן סוער עוד יותר ביחסי שתי המדינות. מצד אחד החליפו האמריקנים את הצרפתים הבוגדניים כספקי הנשק הראשיים של ישראל, אך מצד שני הפעילו עליה מכבש לחצים. כשחיל האוויר הישראלי הפציץ הפצצות עומק במצרים, בתגובה על קטל חיילינו בחזית התעלה, הקפיא הנשיא החדש ריצ'רד ניקסון עסקה של מכירת מטוסי פנטום חיוניים מאוד לישראל. העסקה הופשרה רק אחרי חודשים אחדים כדי לפייס את ישראל ולשכנע אותה שתמחל על הפרת הסכם להפסקת אש בתעלה, הסכם שהושג בלחץ אמריקני כבד בקיץ 70'. שעות ספורות אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף קידמו המצרים טילי נ"מ חדישים לאזור התעלה, בניגוד למה שהוסכם. גולדה מאיר איימה לפעול נגדם, והבית הלבן עצר אותה כמעט בכוח.

שלמה ארגוב, הדיפלומט השני בחשיבתו בשגרירות בוושינגטון, כתב אז ליועץ שר הביטחון חיים ישראלי מכתב דואב שמצאתי פעם בארכיון המדינה: "אני מאמין באמונה שלמה שניתן להתייצב וניתן להיעמד מחדש על הרגלים האחוריות ולומר לא באל"ף רבתי להמשך תהליך הדרדור האמריקני. ...המשכת הדרך הנלוזה של התקופה האחרונה פירושה כניעה מבישה לדיקטט אמריקני שמהותו חורבן במשך הזמן".

ישראל אכן שילמה ביוקר על כניעתה והוויתורים שלה בפרשת הפסקת האש בתעלת סואץ ב-1970. החיילים המצרים שתקפו את ישראל ביום הכיפורים תשל"ד עשו זאת בחסות טילי הנ"מ הרוסיים שארה"ב אסרה עלינו לסלק מהתעלה. גולדה היססה להקדים מכת מנע למתקפה מחשש שידידינו הטובים בוושינגטון יאשימו אותנו בגרימת המלחמה. היא קיוותה שהנשיא ניקסון יאיר לנו פנים אם נניח למצרים ולסורים לתקוף ראשונים.

שר החוץ האמריקני בתקופת הכהונה השנייה של ניקסון, הנרי קיסינג'ר, היה היהודי הראשון שאייש את הכהונה הרמה הזו. בהתחלה נחשב לנכס של ישראל, אבל ממרחק השנים הוא מצטייר כאישיות בעייתית מאוד בכל מה שקשור לענייני ישראל. פרוטוקולים חשאיים מוכיחים שהוא התייחס למלחמת יום הכיפורים, שעתה הקשה ביותר של ישראל, כאל הזדמנות גדולה. עוד בעיצומם של הקרבות חיווה קיסינג'ר את דעתו שישראל המופתעת והמוכה תהיה עכשיו נוחה יותר לוויתורים ולנסיגות. "לא היינו מצליחים יותר גם אילו ביימנו את התרחיש", התבטא אחרי חודשים אחדים. בהקלטה ששוחררה לפרסום אשתקד הוא נשמע מסביר לנשיא ש"הגירה של יהודים מברית המועצות אינה מטרה של מדיניות החוץ האמריקנית. אם ישלחו יהודים לתאי גזים בברית המועצות, זו לא בעיה אמריקנית. זה אולי עניין הומניטרי". ניקסון השיב לו: "אני יודע. לא נפוצץ את העולם בשביל זה".

בדברי הימים נרשמה לתפארת רכבת האספקה האווירית שקיסינג'ר וניקסון שלחו ארצה לקראת סיום המלחמה – ובה כ-90 מטוסי קרב, מסוקים, טילי נ"מ ורובי סער לא מוכרים כאן מדגם אם-16. משא כבד של דברי הלל ישראליים לאמריקנים הועמס על הרכבת ההיא. אבל היום אנחנו כבר יודעים שקיסינג'ר וניקסון שלחו את הרכבת רק אחרי שווידאו שישראל הוכתה כהוגן. בהתייעצות הסגורה בבית הלבן, שבה סוכמו עקרונות המבצע, אמר קיסינג'ר לעמיתו שר ההגנה: "אנחנו חייבים להראות לישראלים שהם תלויים בנו כדי לנצח, ולא מסוגלים לנצח אם ימרו את פינו".

פרופ' בן-צבי כותב שהתחמושת שנשלחה ארצה נפלה בהיקף ניכר מבקשות הסיוע של ירושלים. האמריקנים לא רצו שישראל תשיג הכרעה צבאית מרשימה מדי. הם נעמדו על רגליהם האחוריות כדי שצה"ל לא ישמיד את הארמיה המצרית השלישית, אשר כותרה בידי כוחותינו. ואכן, ישראל שלאחר המלחמה היתה נוחה יותר לאילוף וללישה. בתוך שנתיים חתמה על שני הסכמי נסיגה במערב סיני וגם על הסכם נסיגה חלקית בגולן. אחד ההסכמים, בקיץ 1975, גרם למשבר חריף במיוחד ביחסי ירושלים-וושינגטון. רבין התמהמה לחתום על התנאים ועל המפות שהכתיב לו קיסינג'ר, ואז הכריז הנשיא הטרי הנרי פורד על מדיניות של "הערכה מחדש" ביחסי שתי המדינות. קיסינג'ר האשים פומבית את ישראל בנקיטת עמדות קשוחות יותר מהמצרים. זו היתה התעלמות צינית מהעובדה שהמצרים לא היו אמורים לתת דבר תמורת הנסיגה הישראלית, אפילו לא שלום. שוב הוקפאה מכירת נשק מתקדם לישראל.

שר הביטחון שמעון פרס, שביקש להיפגש עם קיסינג'ר ולפייס אותו, נרמז שהוא אורח בלתי רצוי בבירה האמריקנית. לתקשורת האמריקנית הודלפו איומים שקריים, כאילו סירוב ישראל לסגת משדות הנפט במערב סיני יצית מלחמה חדשה באזור. אפילו בשמאל הישראלי לא אהבו את זה. שולמית אלוני הציעה לשלם לאמריקנים כגמולם באמצעות שיקום היחסים המנותקים בין ישראל לבין הגוש הקומוניסטי. במאמר ב'ידיעות אחרונות' העלתה אלוני סברה שהנשיא פורד היה נחמד יותר אלינו "אילו ידע כי הקטנת תמיכת ארה"ב בנו עשויה להביא להידוק קשרינו עם רוסיה, ואולי אפילו עם סין".

אבל רבין העדיף את הקשרים עם ארה"ב על קשרים עם סין ונסוג משדות הנפט. בראיון טלוויזיה מחוף לחוף הוא החניף לנשיא פורד ואמר ש"ישראל מכירה בעובדה שידידות ארה"ב כלפיה איננה צ'ק פתוח. היא לא חייבת להסכים לכל מה שאנחנו עושים". האמריקנים גמלו לו על הנסיגה במכתב נשיאותי שבו הובטח נאמנה, כי "ארצות-הברית תתייעץ תמיד עם ישראל באופן מלא, צעד אחרי צעד, ותעשה כל מאמץ לתאם את מהלכיה המדיניים עם ישראל". לימים צוטט המכתב הזה על ידי שר החוץ בממשלת בגין, יצחק שמיר, במסגרת נאום תלונה מריר בכנסת על הפרת תוכן המכתב בידי הנשיא ריגן.

פורד היה רפובליקני ורבין איש שמאל. אחריהם התהפכו היוצרות הפוליטיות כאן ושם. בוושינגטון הומלך הנשיא הדמוקרטי ג'ימי קרטר ובירושלים איש הימין מנחם בגין. הפגישה הראשונה ביניהם היתה חמימה, אך שעה קלה אחר-כך ניצתה מתיחות קשה. בגין דחה את הלחצים האמריקניים להתפשר עם הפלשתינים, ומשדרות פנסילבניה שוב עלו איומים מאפיוזיים בדבר הערכה מחדש של היחס לישראל. לראשונה החל הבית הלבן לחזר אחרי אנשי אש"ף. 70 מנהיגים מכל קצות הקשת היהודית בארה"ב נפגשו אז עם שר החוץ סיירוס ואנס, והטיחו בו את המילה הקשה – "בגידה". נציג אגודת ישראל ביקש בלעג מריר מהשר וואנס "להודות באמצעותך לנשיא קרטר, שהצליח להביא לאיחוד כזה בקרב בני הקהילה היהודית".

בתקופת רונלד ריגן בבית הלבן הגיע תורו של בגין עצמו להתעמת חזיתית עם האמריקנים. ריגן, ידיד ישראל בדרך כלל, סיפק לא מעט דלק לעימותים כאלה. במלחמת לבנון, למשל, הוא הודיע כי הציב על מכתבתו תצלום של ילדה פלשתינית שנפגעה בלבנון מהפצצות ישראליות. ריגן ידע היטב שישראל נלחמת בלבנון נגד ארגון טרור שפל, אבל נסחף עם האווירה האנטי ישראלית בתקשורת הבינלאומית ונעץ סכין מילולית בגבה. הוא גם הסתייג נמרצות מהתקיפה הישראלית של הכור האטומי בבגדד ומסיפוח הגולן.

השגריר האמריקני החייכן, סם לואיס, ספג בתגובה מבגין את נאום רפובליקת הבננות המפורסם. "אני לא אהיה היהודי הנסמך על הפריץ", הבהיר ראש הממשלה לשגריר בעודו מרותק לכסא גלגלים אחרי שהחליק באמבטיה, "ברכי שבורה, אך ישראל לעולם לא תתכופף".

זו היתה הגזמה פרועה, כמובן. לאורך השנים ישראל התכופפה שוב ושוב בפני הפריץ האמריקני. היא אמרה הרבה יותר "כן מאשר "לא". אפילו ראש ממשלה עמיד כמו שמיר העדיף לשתוק מאשר להשיב לאמריקנים בשלילה. כששגריר ישראל בארה"ב, זלמן שובל, התרעם פעם פומבית על האמריקנים, פרסם שמיר התנצלות רשמית. ירושלים לא דרשה התנצלויות נגדיות גם כאשר הן התבקשו מאוד. למשל, כאשר שר החוץ בממשל ג'ורג' בוש האב, ג'יימס בייקר, ביזה את שמיר בהופעה בוועידת החוץ של בית הנבחרים בקיץ 1990. הוא פרסם את מספר הטלפון של הבית הלבן ולעג: "כאשר תהיו רציניים בישראל בעניין השלום, נא לטלפן לנו".

אצל בייקר, דמות מפתח במפלגה הרפובליקנית, ההתעמרות בישראל היתה שיטה. ההיגיון שמאחוריה תואר בכתבה שהתפרסמה ב'טיים' לרגל מינויו לשר החוץ ועסקה באירוע שהתרחש שבועות אחדים לפני השבעתו בחוות 'ערימת הסלעים' בטקסס: בייקר יצא עם קבוצת ידידים קטנה לציד תרנגולי בר. עיתונאי שהסתפח לקבוצה קיבל ממנו הסבר קצר על התרנגולים ועל רזי המקצוע. "הם פיקחים כשדים", אמר בייקר, "ראייתם ושמיעתם לא ייאמנו, עשרת מונים למעלה מיכולתו של אדם. החוכמה היא להכניס אותם למקום שאתה רוצה בו, בתנאיך שלך. ואז אתה שולט במצב, לא הם. בין שתלחץ על ההדק ובין שלא, אין לדבר חשיבות, לאחר שהם בידיך במקום שבו רצית. הכי חשוב הוא לדעת שהם בידיך, שאתה יכול לעשות ככל שתחליט שהוא מעניינך לעשותו". אחר-כך השתתק לכמה שניות ואמר "אני מתכוון לישראל".

בתקופת בייקר-בוש הואץ תהליך ההכרה האמריקנית באש"ף. שניהם גררו את יצחק שמיר לוועידת מדריד, ובכך גמלו לו רעה תחת טובה על האיפוק שלו בתקופת מלחמת המפרץ, שבין השאר נועד להקל על אמריקה את בניית הקואליציה הכלל-ערבית נגד סדאם חוסיין. "שיידפקו היהודים", תועדה פעם פליטת פה של בייקר, "הם ממילא לא מצביעים לנו".

היהודים באמת לא הצביעו למפלגה הרפובליקנית של בייקר. אחרי קדנציה אחת בלבד הדיח ביל קלינטון את ג'ורג' בוש האב. תקופת כהונתו הראשונה בבית הלבן היתה מן ההרמוניות ביחסי שתי המדינות, בעיקר מפני שממשלת רבין ראתה את המצב המדיני כאן עין בעין עם ממשל קלינטון. לא היה צורך ללחוץ עליה לסגת ביו"ש או להקפיא התנחלויות, היא נסוגה והקפיאה בהתנדבות. הסכם אוסלו הוגש לארה"ב על מגש של כסף. כשההסכם קרס, ומחבלים מתאבדים התפוצצו בהמוניהם בחוצות ישראל, התאמץ ממשל קלינטון לסייע למחנה השלום במאבק מול נתניהו. קלינטון היה האפוטרופוס הראשי של פגישת מנהיגי העולם בשארם א-שייח' באביב 96', פגישה שנועדה להסיח את דעת הקהל בישראל מהפיגוע הכפול בקו 18 בירושלים ולהשאיר את הליכוד באופוזיציה.

כשנתניהו בכל זאת ניצח בבחירות, הוא פגש בבית הלבן נשיא חשדן ביותר. תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלת ישראל, כמו תקופת כהונתו השנייה, עמדה בסימן של חמיצות מתמדת ביחסים עם הבית הלבן. קלינטון ואנשי צוותו לחצו עליו ליישם את הסכם חברון. אחר-כך גם ניתבו אותו לוועידת הכניעה בוואי.

אורי אליצור, ראש לשכתו אז, זוכר ש"קלינטון ונתניהו לא אהבו זה את זה, אבל ידעו שצריך להסתדר. לדעתי זה עדיף על מצב שבו ראש הממשלה נופל על צווארי הנשיא, או ההיפך. אמנם בסך הכול האינטרסים של שתי המדינות קרובים, אבל לפעמים גם מנוגדים, וידידות דביקה מדי עלולה לפגוע ביכולת הוויכוח שלנו. הרי אין סימטריה בכוחות, כך שהצד החלש לא יכול להגיד 'לא' לידיד החזק. לכן עדיף מצב של מתיחות, וזה מה שהיה אז. במעמדים המשותפים שאני נכחתי לא שררה אווירת אמון".

אליצור זוכר שנתניהו התנה את עצם הסכמתו ללכת לוועידת וואי בהתחייבות של קלינטון לחון את פולארד. "קלינטון הבטיח לתת חנינה, חד וחלק, ולא קיים. זה היה תנאי לקיום הוועידה, והוא שיקר לנו כשאמר שפולארד ישוחרר".

בוושינגטון נטען שקלינטון רצה לשחרר את פולארד, אבל איומי התפטרות של ראש ה-CIA הרתיעו אותו. אליצור לא קונה את ההסבר הזה: "לדעתי זה היה שקר מתוכנן מראש. אך אפילו אם נניח שקלינטון לא שיקר בכוונה תחילה, המסקנה העכשווית היא שגם אובמה יכול להגיד בעוד שנה שאמנם הבטחתי לתקוף במקומכם את אירן, אבל הצבא מתנגד והקונגרס עושה לי בעיות. נכון להיום הוא אפילו לא מבטיח. אצל האמריקנים יש בדרך כלל חשיבות למילה, ולכן הם משתדלים להתנסח באופן שמשאיר תמיד מקום לחרטה. ברוב המקרים הם לא מבטיחים. אובמה רק אומר שלאירן לא יהיה נשק גרעיני, ומחר הוא יסביר לנו שחשבתי שאמירה כזאת תספיק להרתיע את האיראנים, או שהאמנתי שהלחץ הדיפלומטי יעשה את שלו, אבל מה לעשות שטעיתי".


צירוף מקרים הביא לכך שג'ורג' בוש הבן החליף את ביל קלינטון בבית הלבן באותו חורף שבו הושבע כאן אריאל שרון לראש ממשלה. בשנתיים הראשונות לא התלקחה ביניהם אהבה גדולה. פחות מחודש אחרי הפלת מגדלי תאומים יצאה ארה"ב למתקפה על ארגון אלקעאדה, וניסתה להקריב את האינטרסים הישראליים על מזבח גיוס תמיכה ערבית במתקפה כזאת. מזכיר המדינה קולין פאוואל החליט, בעיצומו של גל פיגועים נורא כאן, כי זה הזמן לעשות ויתורים ישראלים לערפאת כדי שגם הוא יצטרף לקואליציה הערבית-אמריקנית נגד בן לאדן. ג'ורג' בוש קרא להקים מדינה פלשתינית. ריח של כפיית פתרון מדיני ריחף באוויר.

שרון התפוצץ. הוא זימן מסיבת עיתונאים בבית סוקולוב ולראשונה בתולדות ישראל האשים פומבית את ארה"ב בהפקרת ישראל: "אני פונה לדמוקרטיות המערביות, ובראש ובראשונה למנהיגת העולם החופשי ארה"ב: אל תחזרו על הטעות הנוראה של שנת 1938, אז החליטו דמוקרטיות נאורות באירופה להקריב את צ'כוסלובקיה למען פתרון זמני נוח. אל תנסו לפייס את הערבים על חשבוננו. לא נוכל לקבל זאת. ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה. ישראל תילחם בטרור. ...אנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו ומהיום והלאה נסמוך רק על עצמנו".

שעות אחדות אחרי נאום צ'כוסלובקיה של שרון, הוא ביצע סיבוב פרסה, טלפן לפאוול וביקש ממנו "להעביר לנשיא בוש את הערכתי העמוקה למאמציו במלחמה העולמית נגד הטרור". נסיון ההתקוממות דעך בעודו באבו. בוש, מצדו, התחיל לנהל מדיניות של החרמת ערפאת. בניגוד לקלינטון הוא לא נפגש עם מייסד אש"ף אפילו פעם אחת. באביב 2004 הפקיד בוש בידי שרון מכתב הוקרה ארוך על יוזמת ההתנתקות, שכלל הכרה אמריקנית רשמית ראשונה במפעל ההתנחלויות. בין השאר כתב ש"לאור מציאות חדשה בשטח, כולל התקיימותם של גושי התיישבות ישראליים ניכרים, אין זה ריאלי לצפות שתוצאת המו"מ להסדר הקבע תהיה נסיגה מלאה וכוללת לקווי הפסקת האש מ-1949".

שרון ודובריו מינפו את המכתב לממדים של הצהרת בלפור שנייה. "אלו התחייבויות שלא קיבלנו מאמריקה מעולם", התרונן שרון בשיחות תדרוך עם שרים שעדיין התלבטו אם לתמוך בהתנתקות או להתנגד. ציפי לבני, למשל, השתכנעה, ועברה מיד למחנה התומכים הנלהבים. איש לא זכר שבכספת הישראלית מונח כבר מכתב נשיאותי אמריקני עוצמתי פי כמה בענייני התנחלויות. ב-31 באוגוסט 1982 תבע הנשיא רונלד ריגן ממנחם בגין להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, אך הביע התנגדות לעקירת התנחלויות קיימות ואפילו כתב על "הכרתי העמוקה שליהודים זכות תמיד לחיות בשלום ביהודה, בשומרון ובעזה". אילו עמדה ממשלת שרון על מימוש דברי ריגן, לא היה מתעורר צורך להגיש לנשיא בוש 22 שנים אחר-כך את מנחת ההתנתקות.

בוש, שבמחצית השנייה של כהונתו ביקר פעמיים בירושלים, נחשב לאחד הנשיאים הידידותיים ביותר לישראל. הנאום שהשמיע בכנסת לקראת שלהי כהונתו היה מפעים, לא פחות. "אתם אור לגויים", הוא השתפך. אחרי פחות משנה החליף אותו נשיא שראה את האור במקומות אחרים לגמרי, ברק אובמה. את ביקורו הראשון במזרח התיכון ערך אובמה בקהיר, לא בירושלים, שם הושיט יד אמריקנית אמיצה לעולם הערבי. בנאום דרמטי שגרם הרבה אושר לשמאל הישראלי דיבר הנשיא בנשימה אחת על שואת היהודים ועל סבלות הפלשתינים. "הגיעה השעה לעצור את ההתנחלויות האלה", אמר עוד.

וזו היתה רק ההתחלה. בהמשך שחררו דוברי אובמה לפרסום תצלום של תנוחה אדנותית שלו במהלך שיחת טלפון עם נתניהו, רגל על רגל על השולחן. סגנו ג'ון ביידן הפך ביקור בירושלים לתקרית דיפלומטית זדונית בגלל חתימה מנהלתית גרידא על תוכנית בנייה חדשה-ישנה בהר שלמה. הבנייה היהודית בבירה וביו"ש הוקפאה לפי דרישת הממשל האמריקני, ולא הופשרה לחלוטין עד עצם ימינו. באביב שעבר התבצעה גם התנערות רשמית של אובמה ממכתב בוש לשרון בעניין גושי ההתיישבות. אובמה נאם בקונגרס והכריז שם ש"הגבול בין ישראל לפלסטין חייב להתבסס על קווי 1967, עם חילופי שטחים מוסכמים". אחר-כך הוא חזר בו קצת, אך לפני שבוע הוציא את ירושלים ממצע מפלגתו, תוך התכחשות להכרזה חגיגית שלו במהלך ביקורו האחרון בירושלים ערב הבחירות הקודמות. מאות מצירי הוועידה שאגו "לא" כשיו"ר הוועידה העמיד להצבעה את ההצעה להחזיר את ירושלים למצע.

יורם אטינגר אומר שגם הוצאת אלוקים מהמצע הדמוקרטי היא צעד מבשר רעות לישראל, מפני שהיא מבטאת התכחשות נשיאותית ראשונה מסוגה לערכים הרוחניים המשותפים של שני העמים. "אובמה הוא הנשיא הראשון מאז 1776 שאין לו נימה רגישה חיובית כלפי ערכים יהודיים-נוצריים שהם המסד המוסרי התרבותי המשפטי של ההוויה האמריקנית. זה משפיע לרעה גם על יחסו לישראל. אנחנו כבר לא הבן יקיר שלו".

המועמד הרפובליקני מיט רומני כבר הכריז בוועידת מפלגתו שלו ש"אובמה השליך את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס". האמירה החריפה הזו קיבלה אישוש מהיר כאשר נתפרסמו בירושלים דיווחים על שיחה קשה ביותר בין נתניהו לבין השגריר דן שפירו בענייני איראן. הרמטכ"ל האמריקני, מרטין דמפסי, הצהיר ש"לא אהיה שותף לתקיפה ישראלית". וול סטריט ג'ורנל פרסם מאמר מערכת שבו הצדיק את חוסר האמון של ישראל באמירות אובמה. העורך הראשי כתב שם ש"מאז נכנס אובמה לתפקיד, מדיניות הממשל כלפי ישראל נעה בין איבה לחוסר כשירות".

ראש המוסד לשעבר האלוף במיל' דני יתום, מתומכי התקיפה הישראלית באיראן, אינו מקבל את הביקורת של וול סטריט ג'ורנל על אובמה או את דימוי גלגלי האוטובוס של מיט רומני. לדעתו, "אובמה הוא אחד הנשיאים שסייעו לנו ביטחונית במאבקים שלנו והיו לצדנו. בתקופתו יש שיתוף פעולה הדוק בתחום המודיעיני שהגיע לשיאים שלא ידענו בעבר".

אם האמריקנים יתחייבו לפתור לנו את הבעיה האיראנית, תאמין להם?

"לדעתי זה מה שיקרה בסוף. אובמה ייצא מגדרו כדי להרגיע אותנו ולהבטיח שארה"ב תנקוט בכל הפעולות הנדרשות, כולל פעולה צבאית, ואני חושב שאפשר לסמוך על זה".

האם כראש מוסד חווית רגע שבו אמרת לעצמך "האמריקנים דפקו אותנו"?

"אני לא זוכר כזה דבר. אולי רק בדברים קטנים. בנושאים האסטרטגים החשובים ביותר האמריקנים היו תמיד לצדנו".

ערב פתיחת הקלפיות בארה"ב אפשר לראות בדברים האחרונים של יתום לא רק סיכום עבר, אלא גם משאלת לב לעתיד. לאובמה יש כרגע בטן מלאה על ממשלת ישראל, ומן הסתם הוא לא יהיה נשיא ידידותי יותר במקרה שהבוחר האמריקני יעניק לו תקופת כהונה שניה. אבל גם אם מיט רומני ייבחר באופן מפתיע, לא צפוי לישראל גן של שושנים. קשה מאוד להניח שהנשיא רומני יתקוף את איראן זמן קצר לאחר כניסתו לבית הלבן. אולי ישראל תחסוך לו את כאב הראש הזה ותתקוף בינתיים לבדה. בלשכת נתניהו יכולים רק לקוות שרומני יהיה אז לפחות אסיר תודה. "ארצות הברית היא בת-מזל שלצדה ניצבת בזירת המזרח התיכון בעלת הברית הישראלית", התוודה הנשיא ריצ'רד ניקסון כבר ב-1970.
Comments