לזכר 41 קרבנות האש בכרמל

נשלח 7 בדצמ׳ 2010, 10:43 על ידי אבי מנדלסון מזכירות

יהודים ואינם יהודים, שומרי מצוות ושאינם שומרים,

שנשרפו חיים בפְשָׁעֵינוּ כִּי רַבּוּ.

 

קבעו חכמינו [מסכת שבת דף קיט ע"ב]:

"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:

אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת, שנאמר [ירמיהו יז כז] וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה.

מאי ולא תכבה? - אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שאין בני אדם מצויים לכבותה".

מה הייתה כוונת החכמים? חז"ל לא אמרו שמי שמחלל שבת גורם לשריפה, אלא שהעובדה שיש חילול שבת במדינה הופך את השריפות למצויות ושכיחות. חילול שבת יוצר מצב של הפקרות ההשגחה האלהית ח"ו. אנו נתונים ביד המקרה, ועל כן פורצת אש במקום ובזמן בלתי צפוי, בהפתעה, כשאנחנו לא מוכנים להתמודדות - "בשעה שאין בני אדם מצויים לכבותה".

ומי ייפגע? לא נאמר כאן. אבל בסוגיה אחרת [מסכת בבא קמא דף ס ע"א] מצאנו:

"אמר רבי שמעון בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלֵת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: [שמות כ"ב ה] כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים, אימתי אש יוצאה? בזמן שקוֹצים [=רשעים] מצוין לה; ואינה מתחלֵת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה [=הצדיקים]. ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר [שנאכלו הצדיקים כבר לפני הרשעים]. תאני רב יוסף, מאי דכתיב: [שמות י"ב כב] וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר? כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחילה, שנאמר: [יחזקאל כ"א ח] וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע [הצדיק ייכרת לפני הרשע]".  

מי שגרמו לאסון הם הרשעים, אבל מי שנפגעו תחילה הם הצדיקים, כי כל מהות חייהם היא לתרום ולהימסר לטובת הצבור. לכן אף בשעת פורענות, הם הראשונים למסור את עצמם.

יש להוסיף ולשאול: מהו חילול השבת עליו דיברו? כשנעיין בפסוקים בספר ירמיה שממנו למדו זאת חכמינו, נגלה להפתעתנו שהנביא מתריע: "אַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", היינו חילול שבת שאינו מן התורה אלא זלזול בגזירות חכמים שאסרו מסחר וטלטול מוקצה בשבת. הכוונה היא, אם כן, על המחללים את קדושת השבת ביחסם המזלזל, ולאו דווקא במעשיהם, וכמו שהיה מוכיח רבי זירא את החכמים [באותה סוגיה במסכת שבת דף קיט ע"ב, כמה שורות קודם] כשהיה רואה אותם מדברים בתורה בשבת, במקום לחזור הביתה למשפחותיהם, היה אומר להם: "במטותא מינייכו [=בבקשה מכם] לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללו אותה"! לא מספיק לשמור שבת מעשיית מלאכות, אלא יותר מזה יש לשמור על קדושתה, על כבודה ועל עונגָהּ. כמובן שחילול כזה עלול להימצא אף אצל אלו השומרים [פורמאלית] את השבת!

ולא רק זה, אלא שבהמשך אותה סוגיה, הביאו חכמים שונים סיבות מגוונות לחורבן ירושלים, וביניהן: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה", וכן "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים". ושואל רבי עזריה פיגו [פוסק ודרשן מחכמי איטליה (של"ט, 1579 - ת"ז, 1647)] בספרו "בינה לעיתים" [ח"ב דרוש א]: לכאורה שתי סיבות אלו סותרות זו את זו כי בזים לחכמים מפני שמוכיחים את הצבור ומרגיזים אותו, אבל אם אין מוכיחים אותו, למה שיֵבזו אותם?! והוא עונה:

"הכוונה לדעתי, כי היה נמצא בדור ההוא חלול ה' גדול ועצום, במה שתלמידי החכמים והשרים המוכיחים בהיותם מנהיגי הדור, היו דברי תוכחתם לייסר את פשוטי העם מסביב, בעבור היותם קטנים מהם, לכן לא יגוּרוּ מפניהם, אבל כשתלמידי החכמים היו יודעים או רואים איזה דבר מגונה ובלתי ראוי בתלמידי החכמים אחרים שכמותם - לא היו מוכיחים אותם, אבל היו מחפים עליהם ונושאים פנים אלו לאלו. ולכן אמר שלא הוכיחו זה את זה, כלומר שהשרים עצמם, הם תלמידי החכמים, לא הוכיחו זה את זה אע"פ שהיו מוכיחים יתר העם, וזה באמת חלול ה' מפורסם!".

ובגלל דברי התוכחות הללו שהיו מכוונים רק לפשוטי העם ולא לעוסקים בתורה, בז הצבור לאותם חכמים ולא שמע לדברי תוכחתם! כי, מאחר ואנחנו עוסקים בתורה ומסוגלים לדלות מתוכה הבחנות עמוקות יותר של חיינו, מחובתנו לפשפש במעשינו שלנו ולתקן ולטהר את עצמנו, לפני שנבוא ונוכיח אחרים! על כן, גם חילול השבת שעליו מדובר הוא שלנו, שאין אנו מכבדים את שבת מספיק, ולא יודעים להציג את מצוות התורה כראוי, כך שיבואו אחרים וילמדו ממעשינו.

הבה ננסה לשפר את עצמנו, את מעשינו, ויחסנו לזולת, ובע"ה לא נדע יותר אסונות. ו"יאמר הקדוש ברוך הוא: אני הציתי אש בציון, שנאמר [איכה ד' יא]: כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר [זכריה ב' ט]: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" [מסכת בבא קמא דף ס ע"ב], במהרה בימינו.

Comments