גאווה בעבודת ה'

נשלח 21 בפבר׳ 2011, 3:25 על ידי Reuven Oziel   [ עודכן 21 בפבר׳ 2011, 5:07 על ידי אבי מנדלסון מזכירות ]

    האם טוב שעובד ה' ירגיש סיפוק ממדרגתו, שיחוש "על הגובה" לעומת הסובבים אותו שלא הצליחו להשיג מה שהוא השיג? לכאורה ברור שלא. איך יתגאה האדם בשעת עבודת ה'?! הרי זה דבר והיפוכו! עליו לבטל את עצמו לפני בוראו ולעובדו בענווה. אבל בכל זאת, מצינו:

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" [שמות פל"ה כא].

מה כוונת הכתוב, שלבו נשא אותו ורוחו מנדבת אותו?

    מדובר ב"חכמים העושים במלאכה" [כלשון הרמב"ן], וכפירוש ר"א אבן עזרא [הפירוש הקצר, שם] שלבו/דעתו מרוממת אותו, שיבוא כל מי "אשר שמתהוּ דעתוֹ מעולֵה על חברו". היינו שחכמת לבו הגביה אותו מעל האחרים כי "מצא בטבעו שידע לעשות כן" [רמב"ן], והוא חש מעולה יותר ומסוגל לתרום את כישוריו המוּלדים לעבודת המשכן. לכאורה יש כאן פגם של גאווה, שהרי הוא מנדב את כישוריו לה', מפני שהוא חש "מעולה על חברו". איך הוא יודע ובטוח שאכן יש לו יכולת יתירה על חברו ושהוא מתאים לעסוק במלאכת המשכן?... אולי הוא משלֵה את עצמו לחשוב שהוא מסוגל, כשלמעשה אינו שונה מהאחרים? האם אין כאן התרברבות וגאווה?

אכן, התרגום ירושלמי [כת"י, בתורה שלמה אות סו] תִרגם:

"ואתון כל גבר דיתרברב יתיה לביה וכל די נדבת רוחה יתיה" [=ויבוא כל איש שירומם אותו לבו וכל אשר רוחו נדבה אותו].

הוא השתמש במילה "יתרברב" - מתנשֵא, משׂתרֵר. לכאורה, יש למילה זו משמעות שלילית כמו בפסוק בדברי הימים [ב פכ"ה יט]: "וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ לְהַכְבִּיד", "נתגאית ורוצה אתה להרבות כבודך" [מצודת דוד שם], כמו שתרגמוּ אונקלוס ויונתן את הפסוק בבמדבר (פט"ז ג): "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'": "וּמַה דֵין אַתּוּן מִתְרַבְרְבִין עַל קְהָלָא דַה'"[=ומה זה אתם מִתרברבים על הקהל של ה'].

התרגום מגלה לנו כאן אחד מיסודות עבודתו של הצדיק.

הנה, בסוף מסכת סוטה [דף מט ע"ב] מכריזה המשנה:

"משמת רבי - בטלה ענווה ויראת חטא!".

ועל כך מעיר רב יוסף:

"אמר ליה רב יוסף לתנא: לֹא תִתְנֵי עֲנָוָה דְּאִיכָּא אֲנָא!".

אל תגיד שאין יותר ענווה אחרי מות רבי יהודה הנשיא, כי יש אני! אני עניו! ואכן "מצינו [הוריות י"ד ע"א] שהניח הנשיאות לרבה, אף על פי שסִינַי עדיף" [חי' שפת אמת שם]. אבל קשה, איך יתפאר אדם שהוא עניו?!

    הראי"ה קוק התייחס שלוש פעמים לשאלה זו, ונתן שלוש תשובות עמוקות יותר זו מזו. בספר 'מוסר אביך' [פ"ג, ד], שכתב בצעירותו, ביאר [דבריו הובאו כאן בקיצור]:

"בכלל המצווה של איסור הגאווה, הוא להתרחק מכל דבר שמעורר את מידותיו ותכונתו לגאווה. ונראה ברור, כי הוא הדין שאסור לנטות בדיבוריו למה שמעוררו לכל דבר איסור שקרוב לנטיה. ואף אם יאמר האדם שאינו חושש על זה מצד טבעו, מ"מ באיסורו קאי. רק לחסיד גדול מאד, שבמדרגות הדורות הקדמונים, הותר אם רואה צורך שעה לכך. אם במקום דבר מצווה, צריך לדבר דברים שנראים כגאווה, מותר מצד הכלל ש'עשה דוחה לא תעשה', כשירגיש בעצמו שאי אפשר לו בשום אופן שיביא תיקון הנרצה לו כי אם על ידי דבריו אלה. ולפעמים הותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתקנאו במעלתו, וכפי שרואה התועלת היוצאת מזה, מה שאי אפשר בזולתו".

רב יוסף התהדר בענווה שלו כדי שילמדו ממנו וילכו בדרכו ולא יתיאשו לחשוב שאין סיכוי להשיג ענווה: "שלא יאמרו העולם שכבר אי אפשר להיותן כן ויתייאשו" [של"ה, פרשת עקב, תורה אור]. רב יוסף אינו מתהדר בענוותנותו! כי "הצדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שעור", "ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי, שלא יתגאה בהשפלות עצמה" [אורות הקודש ח"ג עמ' רמט]. וכאן, מחוסר ברירה, נאלץ רב יוסף לגלות את תכונת נפשו.

    אבל ב'אגרות הראיה' [ח"ב איג' תקנ"ה], הוסיף הראי"ה נדבך עמוק יותר: דברי רב יוסף לא נאמרו רק למטרה חינוכית, אלא שיקפו את האמת הפנימית שלו:

"רב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ואמר על עצמו: 'לא תיתני ענוה דאיכא אנא', אע"פ שמצד החיצוניות נראה הדבר לגאווה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי הקדושה והענווה האמיתית, מעין ענוותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם הולכים בדרכיו".

רב יוסף אינו צריך להתעלם ולהתנכר לתכונותיו. הוא מכיר את עצמו הכרה חודרת, ויודע שהוא עניו. אין הוא מתגאה בענוותנותו, אלא מכיר בעובדה שניתנה לו מדרגה עילאית של ענווה, ועליו להודות לד' על מתנה זו, ולשמוח בה.

    אך יש עוד מדרגה גבוהה יותר, והיא מדרגת "השמינית שבשמינית של הגאווה".

במסכת סוטה [דף ה ע"א] קבע רבי אלכסנדרי:

"כל אדם שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קימעא עוכרתו",

אבל "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. אמר רב נחמן בר יצחק: לא מינה ולא מקצתה! מי זוטר דכתיב ביה [משלי פט"ז ה] תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב?!".

    איך ניתן להבין מחלוקת זו? ואיך יתכן שתלמיד חכם יתגאה ולוּ במעט שבמעט?! ב'אורות הקודש' [ח"ד עמוד תפג =קובץ ז, קכו] מבאר הרב קוק:

"השמינית שבשמינית של גאוות תלמיד חכם היא נמדדת לפי מידת הענווה שלו. ומי שענוותנותו גדולה מאד, לפי זה הערך - גדולה היא גם כן מידת השמינית שבשמינית שלו. ורב יוסף דאמר 'לא תתני ענוה דאיכא אנא', שנראה כמו גאווה, כל כך היתה גדולה מידת הענווה שלו עד שמידה זו של גאווה היתה מחוייבת לו, למידת שמינית שבשמינית שלו. ורב נחמן דאמר 'לא מינה ולא מקצתה', לא פליג, אלא שסובר שהיא צריכה להיות עם מיעוטה לפי הערך של הענווה, ג"כ מבוטלת בהענווה, וביטול כמאן דליתא דמי, שמתהפך האיסור להיות היתר. .. [יש] לאסור גם שמיני שבשמינית כשהוא לעצמו, אלא יהיה מבוטל ברוב הגדול של הענוה, שהיא גוררתו עמה ומהפכת אותו לענווה עליונה מאד שיש בה מסגולת השיגוב העליון, כעין ענוותנותם של מלאכי השרת שכתוב בהם: 'וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם' (יחזקאל פ"א יח).

לא רק שהגאווה המועטת הזו אינה פגם, אלא שהיא הופכת להיות חלק מעבודתו לה', מתוך ענווה ושפלות רוח במדרגה עליונה יותר.

    וזהו שנאמר כאן בפרשה שלנו. על מנת לבנות את כלי המשכן וכל חלקיו השונים, הקב"ה מבקש מכל מי שחש שדעתו חכמתו וכישוריו הנם חריגים לטובה, ויכול הוא לתרום מהם לטובת עמו, שיבוא ויתנדב לעשייה חיונית זו. לא רק שהכרת ערכו, והיבלטותו לעומת כל שאר העם אינם מהווים פגם ואינם פוסלים אותו, אלא נהפוך הוא, דווקא התנשאות זו היא המכשירה אותו למשימתו הייחודית כל כך! הוא שהפירוש המיוחס לרש"י [לדברי הימים ב פי"ז ו] ביאר על המסופר על המלך יהושפט "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'":

"גבה לבו בדבר זה שלא הלך כי אם בדרכי ה', כמו (שמות ל"ה כו) אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה".

    משמע שהייתה כאן נקודה של גאווה אצל המלך, אך מאחר והדבר היה בדרכי ה', ובזכותה הקדיש את עצמו, כל כולו, לה' - לא רק שאין בה פסול, אלא שהיא סימן לגדולתו ולצדקותו. וכן, התרגום יונתן כאן תִרגם:

"וְאָתוֹ כָּל גְּבַר דְּאִתְרְעֲי לִבֵּיהּ וְכָל דְּאַשְׁלֵמִית רוּחֵיהּ בִּנְבוּאָתָא דְעִמֵּיהּ" [=ויבואו כל איש שׁנדבו לִבו וכל שמלאו רוחו בנבואה שׁעִמו].  

    'נבואה' שהזכיר, מה עניינה כאן?! היינו שמאחר והוא מרגיש סיפוק מכך שיש ביכולתו לעשות מלאכת המשכן, הרי שגאווה זו אינה נובעת מפחיתות מידותיו של האדם,  כי אם מהבורא שממלא את האדם בחכמתו, מרים אותו מעלה מעלה, ועשהו כולו אלוהות! מי שנשאו לבו, מלא הוא בכבוד ה', ומדרגתו אלוהית. השכינה השורה על האדם עושה אותו שונֵה, מעולֵה ומוכשר יותר מחבריו. חכמתו כולה מתת אלוהים, ואין כאן אלא כבוד ה', כבוד של מעלה. אדם כזה, הוא המתאים לבנות משכן לשכינה בישראל!

Comments