home‏ > ‏דף הרב‏ > ‏

כִּי תֵצֵא אֵשׁ - לזכר 41 קרבנות האש בכרמל

גאווה בעבודת ה'

נשלח 21 בפבר׳ 2011, 3:25 על ידי Reuven Oziel   [ עודכן 21 בפבר׳ 2011, 5:07 על ידי אבי מנדלסון מזכירות ]

    האם טוב שעובד ה' ירגיש סיפוק ממדרגתו, שיחוש "על הגובה" לעומת הסובבים אותו שלא הצליחו להשיג מה שהוא השיג? לכאורה ברור שלא. איך יתגאה האדם בשעת עבודת ה'?! הרי זה דבר והיפוכו! עליו לבטל את עצמו לפני בוראו ולעובדו בענווה. אבל בכל זאת, מצינו:

"וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ" [שמות פל"ה כא].

מה כוונת הכתוב, שלבו נשא אותו ורוחו מנדבת אותו?

    מדובר ב"חכמים העושים במלאכה" [כלשון הרמב"ן], וכפירוש ר"א אבן עזרא [הפירוש הקצר, שם] שלבו/דעתו מרוממת אותו, שיבוא כל מי "אשר שמתהוּ דעתוֹ מעולֵה על חברו". היינו שחכמת לבו הגביה אותו מעל האחרים כי "מצא בטבעו שידע לעשות כן" [רמב"ן], והוא חש מעולה יותר ומסוגל לתרום את כישוריו המוּלדים לעבודת המשכן. לכאורה יש כאן פגם של גאווה, שהרי הוא מנדב את כישוריו לה', מפני שהוא חש "מעולה על חברו". איך הוא יודע ובטוח שאכן יש לו יכולת יתירה על חברו ושהוא מתאים לעסוק במלאכת המשכן?... אולי הוא משלֵה את עצמו לחשוב שהוא מסוגל, כשלמעשה אינו שונה מהאחרים? האם אין כאן התרברבות וגאווה?

אכן, התרגום ירושלמי [כת"י, בתורה שלמה אות סו] תִרגם:

"ואתון כל גבר דיתרברב יתיה לביה וכל די נדבת רוחה יתיה" [=ויבוא כל איש שירומם אותו לבו וכל אשר רוחו נדבה אותו].

הוא השתמש במילה "יתרברב" - מתנשֵא, משׂתרֵר. לכאורה, יש למילה זו משמעות שלילית כמו בפסוק בדברי הימים [ב פכ"ה יט]: "וּנְשָׂאֲךָ לִבְּךָ לְהַכְבִּיד", "נתגאית ורוצה אתה להרבות כבודך" [מצודת דוד שם], כמו שתרגמוּ אונקלוס ויונתן את הפסוק בבמדבר (פט"ז ג): "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'": "וּמַה דֵין אַתּוּן מִתְרַבְרְבִין עַל קְהָלָא דַה'"[=ומה זה אתם מִתרברבים על הקהל של ה'].

התרגום מגלה לנו כאן אחד מיסודות עבודתו של הצדיק.

הנה, בסוף מסכת סוטה [דף מט ע"ב] מכריזה המשנה:

"משמת רבי - בטלה ענווה ויראת חטא!".

ועל כך מעיר רב יוסף:

"אמר ליה רב יוסף לתנא: לֹא תִתְנֵי עֲנָוָה דְּאִיכָּא אֲנָא!".

אל תגיד שאין יותר ענווה אחרי מות רבי יהודה הנשיא, כי יש אני! אני עניו! ואכן "מצינו [הוריות י"ד ע"א] שהניח הנשיאות לרבה, אף על פי שסִינַי עדיף" [חי' שפת אמת שם]. אבל קשה, איך יתפאר אדם שהוא עניו?!

    הראי"ה קוק התייחס שלוש פעמים לשאלה זו, ונתן שלוש תשובות עמוקות יותר זו מזו. בספר 'מוסר אביך' [פ"ג, ד], שכתב בצעירותו, ביאר [דבריו הובאו כאן בקיצור]:

"בכלל המצווה של איסור הגאווה, הוא להתרחק מכל דבר שמעורר את מידותיו ותכונתו לגאווה. ונראה ברור, כי הוא הדין שאסור לנטות בדיבוריו למה שמעוררו לכל דבר איסור שקרוב לנטיה. ואף אם יאמר האדם שאינו חושש על זה מצד טבעו, מ"מ באיסורו קאי. רק לחסיד גדול מאד, שבמדרגות הדורות הקדמונים, הותר אם רואה צורך שעה לכך. אם במקום דבר מצווה, צריך לדבר דברים שנראים כגאווה, מותר מצד הכלל ש'עשה דוחה לא תעשה', כשירגיש בעצמו שאי אפשר לו בשום אופן שיביא תיקון הנרצה לו כי אם על ידי דבריו אלה. ולפעמים הותר לחסיד גדול לשבח עצמו כדי שיתקנאו במעלתו, וכפי שרואה התועלת היוצאת מזה, מה שאי אפשר בזולתו".

רב יוסף התהדר בענווה שלו כדי שילמדו ממנו וילכו בדרכו ולא יתיאשו לחשוב שאין סיכוי להשיג ענווה: "שלא יאמרו העולם שכבר אי אפשר להיותן כן ויתייאשו" [של"ה, פרשת עקב, תורה אור]. רב יוסף אינו מתהדר בענוותנותו! כי "הצדיק האמיתי דעתו שפלה עליו לאין שעור", "ומכל מקום אינו מראה את שפלותו בגלוי, שלא יתגאה בהשפלות עצמה" [אורות הקודש ח"ג עמ' רמט]. וכאן, מחוסר ברירה, נאלץ רב יוסף לגלות את תכונת נפשו.

    אבל ב'אגרות הראיה' [ח"ב איג' תקנ"ה], הוסיף הראי"ה נדבך עמוק יותר: דברי רב יוסף לא נאמרו רק למטרה חינוכית, אלא שיקפו את האמת הפנימית שלו:

"רב יוסף היה דרכו להביט על הפנימיות, ואמר על עצמו: 'לא תיתני ענוה דאיכא אנא', אע"פ שמצד החיצוניות נראה הדבר לגאווה חלילה, אבל בעל סגולה נפשית שכמותו ע"ה אמר זה בכל מילוי הקדושה והענווה האמיתית, מעין ענוותנותו של אדון הנביאים ע"ה, ותלמידיו הם הולכים בדרכיו".

רב יוסף אינו צריך להתעלם ולהתנכר לתכונותיו. הוא מכיר את עצמו הכרה חודרת, ויודע שהוא עניו. אין הוא מתגאה בענוותנותו, אלא מכיר בעובדה שניתנה לו מדרגה עילאית של ענווה, ועליו להודות לד' על מתנה זו, ולשמוח בה.

    אך יש עוד מדרגה גבוהה יותר, והיא מדרגת "השמינית שבשמינית של הגאווה".

במסכת סוטה [דף ה ע"א] קבע רבי אלכסנדרי:

"כל אדם שיש בו גסות הרוח, אפילו רוח קימעא עוכרתו",

אבל "אמר רבי חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית. אמר רב נחמן בר יצחק: לא מינה ולא מקצתה! מי זוטר דכתיב ביה [משלי פט"ז ה] תּוֹעֲבַת ה' כָּל גְּבַהּ לֵב?!".

    איך ניתן להבין מחלוקת זו? ואיך יתכן שתלמיד חכם יתגאה ולוּ במעט שבמעט?! ב'אורות הקודש' [ח"ד עמוד תפג =קובץ ז, קכו] מבאר הרב קוק:

"השמינית שבשמינית של גאוות תלמיד חכם היא נמדדת לפי מידת הענווה שלו. ומי שענוותנותו גדולה מאד, לפי זה הערך - גדולה היא גם כן מידת השמינית שבשמינית שלו. ורב יוסף דאמר 'לא תתני ענוה דאיכא אנא', שנראה כמו גאווה, כל כך היתה גדולה מידת הענווה שלו עד שמידה זו של גאווה היתה מחוייבת לו, למידת שמינית שבשמינית שלו. ורב נחמן דאמר 'לא מינה ולא מקצתה', לא פליג, אלא שסובר שהיא צריכה להיות עם מיעוטה לפי הערך של הענווה, ג"כ מבוטלת בהענווה, וביטול כמאן דליתא דמי, שמתהפך האיסור להיות היתר. .. [יש] לאסור גם שמיני שבשמינית כשהוא לעצמו, אלא יהיה מבוטל ברוב הגדול של הענוה, שהיא גוררתו עמה ומהפכת אותו לענווה עליונה מאד שיש בה מסגולת השיגוב העליון, כעין ענוותנותם של מלאכי השרת שכתוב בהם: 'וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם' (יחזקאל פ"א יח).

לא רק שהגאווה המועטת הזו אינה פגם, אלא שהיא הופכת להיות חלק מעבודתו לה', מתוך ענווה ושפלות רוח במדרגה עליונה יותר.

    וזהו שנאמר כאן בפרשה שלנו. על מנת לבנות את כלי המשכן וכל חלקיו השונים, הקב"ה מבקש מכל מי שחש שדעתו חכמתו וכישוריו הנם חריגים לטובה, ויכול הוא לתרום מהם לטובת עמו, שיבוא ויתנדב לעשייה חיונית זו. לא רק שהכרת ערכו, והיבלטותו לעומת כל שאר העם אינם מהווים פגם ואינם פוסלים אותו, אלא נהפוך הוא, דווקא התנשאות זו היא המכשירה אותו למשימתו הייחודית כל כך! הוא שהפירוש המיוחס לרש"י [לדברי הימים ב פי"ז ו] ביאר על המסופר על המלך יהושפט "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'":

"גבה לבו בדבר זה שלא הלך כי אם בדרכי ה', כמו (שמות ל"ה כו) אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה".

    משמע שהייתה כאן נקודה של גאווה אצל המלך, אך מאחר והדבר היה בדרכי ה', ובזכותה הקדיש את עצמו, כל כולו, לה' - לא רק שאין בה פסול, אלא שהיא סימן לגדולתו ולצדקותו. וכן, התרגום יונתן כאן תִרגם:

"וְאָתוֹ כָּל גְּבַר דְּאִתְרְעֲי לִבֵּיהּ וְכָל דְּאַשְׁלֵמִית רוּחֵיהּ בִּנְבוּאָתָא דְעִמֵּיהּ" [=ויבואו כל איש שׁנדבו לִבו וכל שמלאו רוחו בנבואה שׁעִמו].  

    'נבואה' שהזכיר, מה עניינה כאן?! היינו שמאחר והוא מרגיש סיפוק מכך שיש ביכולתו לעשות מלאכת המשכן, הרי שגאווה זו אינה נובעת מפחיתות מידותיו של האדם,  כי אם מהבורא שממלא את האדם בחכמתו, מרים אותו מעלה מעלה, ועשהו כולו אלוהות! מי שנשאו לבו, מלא הוא בכבוד ה', ומדרגתו אלוהית. השכינה השורה על האדם עושה אותו שונֵה, מעולֵה ומוכשר יותר מחבריו. חכמתו כולה מתת אלוהים, ואין כאן אלא כבוד ה', כבוד של מעלה. אדם כזה, הוא המתאים לבנות משכן לשכינה בישראל!

הבהרה לגבי "על תינוקות ועוּבָרים שמתו"

נשלח 17 בינו׳ 2011, 0:54 על ידי Reuven Oziel

בעקבות פרסום המאמר הזה, קיבלתי שתי תגובות של חברים שהעירו לי שיש במאמר הזה משפט צורם, ש"לא נשמע טוב".

כתבתי: "תינוקות שהם בחזקת אבותיהם, אמנם להם עצמם אין חטא, אבל עלולים הם להיפגע בחטאי האבות", כמו שכתבו חז"ל: "לא היו התינוקות צריכין למות ולמה הן מתים?! הוי אומר: בעוונות אבותם".

מהמשפטים הללו נשמע לכאורה שההורים אשמים בכך שהתינוק שלהם נפטר. ובכך הצטרפתי לכל הרבנים שיודעים להפנות אצבע מאשימה לכיוון ה"אשמים" בכל אסונות עם ישראל!... [תופעה שהוקעתי במאמר קודם, בעקבות השריפה בכרמל, עיין שם]

מה הייתה כוונתי? אכן, כך אמרו חז"ל וכך כתבו בעקבותיהם התוספות והרמב"ם [כמו שהבאתי במאמר הנ"ל], ולא באתי בכך לחדש כלום. אלא שצריך להבין מה הייתה כוונת חכמינו ז"ל. הם לא התכוונו ח"ו להעצים את תחושת האשמה של ההורים, וגם לא להיפטר מאחראיות על ידי כך ש"יפילו" את האשמה על אחרים! הרי הוספתי מיד: "וכמובן לא רק ההורים צריכים לקחת אחראיות, אלא כל הצבור, כולנו כאחד - חיים בזכות נשמותיהם של התינוקות, ועלינו לשאת באחראיות לשלומם". מות תינוקות ועוברים [ולמעשה מות כל אדם באשר הוא] אינו עניין פרטי של קרובי המשפחה בלבד, אלא יש תמיד אחראיות כלל ישראלית, וכולנו חייבים לעשות חשבון נפש, כולנו ממש! לכן, אין שום נסיון להפיל אשמה על ההורים, אלא קודם כל לקיחת אחראיות צבורית של כולנו על המתרחש בסביבותינו.

יחד עם זה, הדגישו חכמינו שיש להורים ולאחראים ישירות על התינוקות -לבדוק את עצמם.

ולא צריך לפחד לומר לעצמנו את האמת אף אם היא כואבת, כי בירור פנימי וחשבון נפש אף כואב ביותר הוא חלק בלתי נפרד מהיותנו עם ישראל, עם סגולה שתפקידו להיות לממלכת כהנים וגוי קדוש. עלינו לטהר את עצמנו, ולצורך כך יש תמיד לפשפש במעשינו כדי לזכך את עצמנו עד כמה שיד נשמתנו מגעת.

ואכן, חכמינו קבעו שיש להורים לבדוק את עצמם היטב כשח"ו קורה משהו לילדיהם הקטנים [כמו מחלה או כל צער אחר]. לא שהם אשמים על מה שקרה, אלא שהם -מצדם- חייבים לדעת שעליהם לעשות את הבירור הפנימי הזה. והיה ולא ימצאו כלום - מצוין! סימן שכנראה לא בגללם קרה הדבר, והם הרוויחו ש-בזכות ילדיהם- עשו חשבון נפש שטיהר אותם יותר, ועל ידי כך יְזַכו משפחתם בזכויות נוספות.

אם כן, התמודדות עם אֵבֶל בודאי שאינה יכולה להיות נעימה, אבל זה יכול להיות רגע של התעלות [שהיינו מוותרים עליו! אבל לא שאלו אותנו...] שמתוכו נצמח יותר חזקים ויותר טהורים, וזוהי כל תקוותי, שדברַי לא העציבו אף אחד [ועל כך אני מבקש סליחה], אף אם הדאיגו אותם [וזו היתה כוונתי] והביאו אותם ואותנו להרהור על עצמנו ועל המוטל עלינו.

ויהי רצון שנמשיך לשמוע ביישובנו, ובכל עם ישראל, עוד שמחות רבות כמו שזכינו להן בתקופה האחרונה ב"ה! ומתוך שמחה ואהבה, נזכה לגאולה השלמה בקרוב.

על תינוקות ועוּבָרים שמתו

נשלח 6 בינו׳ 2011, 10:00 על ידי Reuven Oziel   [ עודכן 12 בינו׳ 2011, 22:23 ]

כאשר אדם נפטר, תמיד קשה להתמודד. קשה למצוא מה לומר ומה לחשוב.

אבל כשתינוק נפטר?...

    הנה, מובא במדרש [מדרש אותיות דר"ע (בתי מדרשות ח"ב)] שמלאכו של הקב"ה, הנקרא מטטרון, קיבל תפקידים מיוחדים, וביניהם תפקיד מיוחד ביותר:

"בכל יום ויום יושב מטטרון שלש שעות בשמי מרום, וכונס את כל הנשמות של עוּבָרִין שמתו במעי אִמן, ושל יונקי שׁדים שמתו על שׁדי אִמן, ושל תינוקות של בית רבן שמתו על חומשי תורה, ומביא אותם תחת כסא הכבוד ומושיבַן כתות כתות, וחבורות חבורות, ואגודות אגודות סביבות פניו, ומלמדַן תורה וחכמה, הגדה ושמועה, ומסיים להם ספר תורה, שנאמר (ישעיה כח, ט) אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם".

    תינוקות שמתו לא סיימו את תפקידם! הרי הם יושבים סביב כסא הכבוד של רבונו של עולם, ובהנחיית המלאך מטטרון, הם לומדים ומסיימים את התורה שלא הספיקו ללמוד בחייהם!

    אלא שעדיין קשה לנו להבין: למה היו צריכים להסתלק מן העולם? הרי [כדברי הגמרא שבת דף קנא ע"ב] חיים בעולם הזה עדיפים על הכל:

"תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: תינוק בן יומו חי - מחללין עליו את השבת, דוד מלך ישראל מת - אין מחללין עליו את השבת". למה אין מחללין עליו את השבת? מפני ש"כיון שמת אדם, בטל מן המצוות. והיינו דאמר רבי יוחנן: [תהלים פח, ו] בַּמֵּתִים חָפְשִׁי, כיון שמת אדם - נעשה חפשי מן המצוות".

    אותם תינוקות שנפטרו פטורים מן המצוות, ואם כן לשֵם מה הם לומדים תורה?! ומה ערך יש בדבר?!

    אכן, יש קשר עמוק בין התורה לבין התינוקות דווקא! הם לומדים את התורה מסביב להקב"ה, מפני שבזכותם קיבלנו את התורה!

וכך מסופר במדרש תהלים (בובר, מזמור ח [ד] מעט מקוצר):

"כשביקש הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל, אמר להם:

תנו לי ערֵבִים שאתם מקיימין את התורה!

אמרו לו: הרי אבות העולם ערבים בנו.

אמר להם: חייכם! הם חייבין לי! הלואי שיעמדו הם בעצמם! אלא תנו לי ערֵבים שאינן חייבים לי!

אמרו לו: ומי אלה שאינם חייבים לך?

אמר להם: התינוקות!

מיד הביאו התינוקות שבמעי אמן, ומשדי אמן, ועמדו כריסן כזכוכית, וראו להקב"ה מתוך כריסן, ומדברים עמו.

אמר להן הקדוש ברוך הוא: ערֵבים אתם את אבותיכם שאם אתן להם את התורה שהן מקיימין אותה, ואם לאו - אתם נתפסין עליהם?

אמרו לו: הן!

אמר להם: 'אנכי ה' אלהיך'.

אמרו לו: הן!

אמר להן: 'לא יהיה לך אלהים אחרים'.

אמרו לו: הן!

ועל כל דבור ודבור היו משיבין עליהן על הן - הן, ועל לאו - לאו.

אמר להן: מפיכם אני נותן את התורה שנאמר (תהלים ח ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז, ואין עוז אלא תורה, שנאמר (תהלים כט יא) ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן.

לפיכך כשיְבטלו את התורה -חס ושלום- בניהם נתפסים עליהם, שנאמר (הושע ד ו) נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת וגו' וַתִּשְׁכַּח תוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי.

ומהו גם אני? אמר הקדוש ברוך הוא: כביכול אף אני משתכח, שהיו התינוקות מברכים אותי, שנאמר גם אני".  

    הנשמות הטהורות של התינוקות ושל העוּברים הן שלמדו לפני כולם את התורה, ובזכות קבלתם את הערבוּת עלינו - אנחנו חיים היום! ולא רק אותנו הם מְחיים, אלא -כביכול- אף את רבונו של עולם בכבודו ובעצמו! ללא תורתם ומוכנותם להיות ערֵבים עלינו, שֵם ה' משתכח ח"ו!

    בכך שקיבלו אחראיות כל כך גדולה, הרי שהם מוכנים אף לשלם את המחיר הכבד שעלול לבוא בעקבותיו: אם לא נמלא את תפקידנו כראוי, ולא נִלמד ונקיֵים את התורה בכל כוחנו, הם הם שיצטרכו לפרוע את ההתחייבות.

וכך מופיע במדרש תנאים לדברים [פרק כד טז]:

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ, וכתוב (שמות כ ד) פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים?

ואתה משיב: בנים שהן בפרק אבותיהן - פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, ובנים שאינן בפרק אבותיהן - לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים. כיצד?

את מוצֵא שאין בית דין של מעלה קונס אלא מבן עשרים שנה ומעלה, אבל בית דין שלמטה מבן שלש עשרה שנה ויום אחד, פחות מיכֵן לא בית שלמעלה ולא בית דין שלמטה קונסין אותו.

אם כך הוא, לא היו התינוקות צריכין למות ולמה הן מתים?!

הוי אומר: בעוונות אבותם, זה הוא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים, בזמן שהן בפרק אבותיהן".

    תינוקות שהם בחזקת אבותיהם [="בפרק אבותיהן"], אמנם להם עצמם אין חטא, אבל עלולים הם להיפגע בחטאי האבות [כמו שכתבו התוספות (שבת דף כה ע"א) ש"קטנים נענשים בעוון אביהם", וכן פסק הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ו ה"א): "יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים, שבניו של אדם הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הם".]. וכמובן לא רק ההורים צריכים לקחת אחראיות, אלא כל הצבור, כולנו כאחד - חיים בזכות נשמותיהם של התינוקות, ועלינו לשאת באחראיות לשלומם.

    על כן, אין מקום לעצב, מאחר ואותם תינוקות ממשיכים את דרכם הרוחנית מחיִל אל חיִל, אבל יש בהחלט להתנער מהשגרה היומיומית שגורמת לנו להתנמנם מבחינה רוחנית, ולחזור ולהסתער בכל כוחנו על התורה, בשמחה ובהתלהבות, כדי נקיים את אשר קיבלנו על עצמו, על הצד היותר טוב. ובזכות קול התורה שיעלה מכולנו, נזכה לראות את תיקון העולם ותחיית המתים בקרוב!

נשלח 2 בינו׳ 2011, 1:58 על ידי Reuven Oziel   [ עודכן 30 בינו׳ 2011, 2:42 ]




דברי נחמה וקוצר רוח

נשלח 30 בדצמ׳ 2010, 3:40 על ידי Reuven Oziel   [ עודכן 30 בדצמ׳ 2010, 4:29 על ידי אבי מנדלסון מזכירות ]


נשאלתי, איך ניתן להבין כל הצרות הפוקדות את ישראל בימים אלה?

ניסיתי להסביר שאנו שרויים באמצע תהליך ארוך ומסובך שבסיומו נראה בע"ה את גאולתנו השלמה.

גערו בי בטענה ש"את זה, כבר שנים אנחנו שומעים! די עם דברי הנחמה הריקים האלה, ועם השיטה הזו לדחות תמיד את סיום התהליך באיזה עתיד לוטה בערפל!!!".

שתקתי ולא עניתי, כי אין אדם נתפס בשעת צערו, ואין מרצין לו לאדם בשעת כעסו [ב"ב טז ע"ב, ברכות ז ע"א]; אבל חשבתי לעצמי: עכשיו אני מבין את הפסוק הזה ששנים קראתי ולא הבנתי:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" [שמות פ"ו ט].

למרות שהכריז משה על "ארבע לשונות של גאולה", אין בני ישראל מסוגלים לשמוע ולהבין מה שמשה אומר להם! למה?

"לא שלא יאמינו בה' ובנביאו, רק שלא הִטו אוזן לדבריו מִקֹּצֶר רוּחַ, וקֹּצֶר רוּחַ הוא פחדם שלא יהרגֵם פרעה בחרב. וֵעֲבֹדָה קָשָׁה, הוא הדוחק שהיו הנוגשים אצים בהם ולא יתנום לשמוע דבר ולחשוב בו" [רמב"ן שם].

בני ישראל סבלו גם מִקֹּצֶר רוּחַ וגם מֵעֲבֹדָה קָשָׁה: למרות אמונתם בה', הפחד על חייהם, שמא פרעה יהרוג אותם, והדוחק שהמִצרִים לחצו אותם כל כך שלא היה להם פנאי לחשוב, זה גרם שלא ישמעו [וקל וחומר שלא יקבלו] את דברי ה' על ידי משה.

זוהי אחת המשימות הקשות ביותר העומדות לפנינו היום: ללמד את כולנו להתאזר בסבלנות, לחכות ללא פחד וללא קוצר רוח עד שיהיה המצב בָשל לגאולה. ולא בהמתנה פסיבית! אלא תוך כדי עשייה והתמודדות, מבלי להישבר מהדוחק: דוחק הפרנסה, דוחק הסכנה, ודוחק האשליות העכשיוֹת!!!

עוד יש לשים לב לנאמר בתחילת אותו פסוק, בקצרה:

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן".

למה לא נכתב במפורט יותר כמו לעיל [פ"ד ל]: "וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה"? נראה שאמנם משה מסר את כל דברי ה' לבני ישראל, אך ללא התלהבות. הוא דיבר ללא להט, שלא כבפעם הראשונה, מפני שגם הוא עצמו הרגיש חלישות דעת... ולכן בני ישראל לא שמעו ולא האמינו.

בימינו יש בנוסף להיזהר מאשליה מסוכנת עוד יותר: אשלית הרווחה והעושר, כאילו אין יותר צורך להתאמץ, כאילו יש לכל אחד כל מה שהוא צריך ולא חסר לו כלום, ואין מה לשפר ולתקן יותר. עלינו לשנס מותניים כדי שה"אני מאמין" שלנו יחדור בסובבים אותנו.

ונהיה יותר משכנעים אם נהיה יותר משוכנעים! 

אנחנו רק בתחילת הדרך הלאומית, ועלינו להתחזק ולהתארגן כדי למלא את משימותינו בהצלחה, ללא רפיון וכבדות.

נשלח 26 בדצמ׳ 2010, 3:47 על ידי Reuven Oziel   [ עודכן 30 בינו׳ 2011, 2:44 ]


לזכר 41 קרבנות האש בכרמל

נשלח 7 בדצמ׳ 2010, 10:43 על ידי אבי מנדלסון מזכירות

יהודים ואינם יהודים, שומרי מצוות ושאינם שומרים,

שנשרפו חיים בפְשָׁעֵינוּ כִּי רַבּוּ.

 

קבעו חכמינו [מסכת שבת דף קיט ע"ב]:

"אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב:

אין הדליקה מצויה אלא במקום שיש חילול שבת, שנאמר [ירמיהו יז כז] וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וּלְבִלְתִּי שְׂאֵת מַשָּׂא וּבֹא בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְהִצַּתִּי אֵשׁ בִּשְׁעָרֶיהָ וְאָכְלָה אַרְמְנוֹת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא תִכְבֶּה.

מאי ולא תכבה? - אמר רב נחמן בר יצחק: בשעה שאין בני אדם מצויים לכבותה".

מה הייתה כוונת החכמים? חז"ל לא אמרו שמי שמחלל שבת גורם לשריפה, אלא שהעובדה שיש חילול שבת במדינה הופך את השריפות למצויות ושכיחות. חילול שבת יוצר מצב של הפקרות ההשגחה האלהית ח"ו. אנו נתונים ביד המקרה, ועל כן פורצת אש במקום ובזמן בלתי צפוי, בהפתעה, כשאנחנו לא מוכנים להתמודדות - "בשעה שאין בני אדם מצויים לכבותה".

ומי ייפגע? לא נאמר כאן. אבל בסוגיה אחרת [מסכת בבא קמא דף ס ע"א] מצאנו:

"אמר רבי שמעון בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלֵת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: [שמות כ"ב ה] כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים, אימתי אש יוצאה? בזמן שקוֹצים [=רשעים] מצוין לה; ואינה מתחלֵת אלא מן הצדיקים תחילה, שנאמר: וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה [=הצדיקים]. ואכל גדיש לא נאמר אלא ונאכל גדיש, שנאכל גדיש כבר [שנאכלו הצדיקים כבר לפני הרשעים]. תאני רב יוסף, מאי דכתיב: [שמות י"ב כב] וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר? כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחילה, שנאמר: [יחזקאל כ"א ח] וְהִכְרַתִּי מִמֵּךְ צַדִּיק וְרָשָׁע [הצדיק ייכרת לפני הרשע]".  

מי שגרמו לאסון הם הרשעים, אבל מי שנפגעו תחילה הם הצדיקים, כי כל מהות חייהם היא לתרום ולהימסר לטובת הצבור. לכן אף בשעת פורענות, הם הראשונים למסור את עצמם.

יש להוסיף ולשאול: מהו חילול השבת עליו דיברו? כשנעיין בפסוקים בספר ירמיה שממנו למדו זאת חכמינו, נגלה להפתעתנו שהנביא מתריע: "אַל תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", היינו חילול שבת שאינו מן התורה אלא זלזול בגזירות חכמים שאסרו מסחר וטלטול מוקצה בשבת. הכוונה היא, אם כן, על המחללים את קדושת השבת ביחסם המזלזל, ולאו דווקא במעשיהם, וכמו שהיה מוכיח רבי זירא את החכמים [באותה סוגיה במסכת שבת דף קיט ע"ב, כמה שורות קודם] כשהיה רואה אותם מדברים בתורה בשבת, במקום לחזור הביתה למשפחותיהם, היה אומר להם: "במטותא מינייכו [=בבקשה מכם] לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללו אותה"! לא מספיק לשמור שבת מעשיית מלאכות, אלא יותר מזה יש לשמור על קדושתה, על כבודה ועל עונגָהּ. כמובן שחילול כזה עלול להימצא אף אצל אלו השומרים [פורמאלית] את השבת!

ולא רק זה, אלא שבהמשך אותה סוגיה, הביאו חכמים שונים סיבות מגוונות לחורבן ירושלים, וביניהן: "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה", וכן "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים". ושואל רבי עזריה פיגו [פוסק ודרשן מחכמי איטליה (של"ט, 1579 - ת"ז, 1647)] בספרו "בינה לעיתים" [ח"ב דרוש א]: לכאורה שתי סיבות אלו סותרות זו את זו כי בזים לחכמים מפני שמוכיחים את הצבור ומרגיזים אותו, אבל אם אין מוכיחים אותו, למה שיֵבזו אותם?! והוא עונה:

"הכוונה לדעתי, כי היה נמצא בדור ההוא חלול ה' גדול ועצום, במה שתלמידי החכמים והשרים המוכיחים בהיותם מנהיגי הדור, היו דברי תוכחתם לייסר את פשוטי העם מסביב, בעבור היותם קטנים מהם, לכן לא יגוּרוּ מפניהם, אבל כשתלמידי החכמים היו יודעים או רואים איזה דבר מגונה ובלתי ראוי בתלמידי החכמים אחרים שכמותם - לא היו מוכיחים אותם, אבל היו מחפים עליהם ונושאים פנים אלו לאלו. ולכן אמר שלא הוכיחו זה את זה, כלומר שהשרים עצמם, הם תלמידי החכמים, לא הוכיחו זה את זה אע"פ שהיו מוכיחים יתר העם, וזה באמת חלול ה' מפורסם!".

ובגלל דברי התוכחות הללו שהיו מכוונים רק לפשוטי העם ולא לעוסקים בתורה, בז הצבור לאותם חכמים ולא שמע לדברי תוכחתם! כי, מאחר ואנחנו עוסקים בתורה ומסוגלים לדלות מתוכה הבחנות עמוקות יותר של חיינו, מחובתנו לפשפש במעשינו שלנו ולתקן ולטהר את עצמנו, לפני שנבוא ונוכיח אחרים! על כן, גם חילול השבת שעליו מדובר הוא שלנו, שאין אנו מכבדים את שבת מספיק, ולא יודעים להציג את מצוות התורה כראוי, כך שיבואו אחרים וילמדו ממעשינו.

הבה ננסה לשפר את עצמנו, את מעשינו, ויחסנו לזולת, ובע"ה לא נדע יותר אסונות. ו"יאמר הקדוש ברוך הוא: אני הציתי אש בציון, שנאמר [איכה ד' יא]: כִּלָּה ה' אֶת חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר [זכריה ב' ט]: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" [מסכת בבא קמא דף ס ע"ב], במהרה בימינו.

אני שונא את השַׁמָּשׁ!!!

נשלח 1 בדצמ׳ 2010, 3:28 על ידי אבי מנדלסון מזכירות   [ עודכן 7 בדצמ׳ 2010, 10:42 ]

למה אני שונא את השַׁמָּשׁ?

הרי תיקנו שיש להדליקו כדי שעל ידו נדליק את שאר נרות חנוכה [שהרי אסור להדליק נר חנוכה מנר חנוכה אחר], ושלא נשתמש לאור נרות המצווה אלא אך ורק לאור השַׁמָּשׁ.

אז חייבים להדליק אותו, לא?

אבל הוא מרגיז אותי הנר הזה!

הוא אינו חלק מנרות חנוכה אבל הוא תמיד כאן, תקוע איתם. לרוב, מייצרי החנוכיות לא נזהרים ומציבים אותו במקום גבוה יותר מכולם, מה! הוא העיקר?!

ואם היו מעמידים ממש גבוה יותר, בנפרד, החרשתי, אבל הוא רק מעט גבוה יותר, כך שהוא נראה חלק מהנרות, ובמקום להדליק שמונה נרות - מדליקים תשעה! היה נס תשעה ימים?!...

השַׁמָּשׁ הזה, אנו נתקלים בו כל הזמן בחיינו. זה הבחור הזה שתמיד מוכן לעזור אבל לא ממש עוזר... "תתקשר אלי אם תצטרך משהו" הוא אומר, אבל אתה יודע שלא תתקשר, וגם הוא יודע!... הוא תמיד נראה עסוק ביותר, מתרוצץ פה ושם, עוזר לזה וגם לָהוא, ובעיקר עושה רעש, ולא ממש עוזר. אבל כולם ידעו שהוא היה כאן, ולא ישכחו [שלא יעיזו לשכוח!] לציין שהוא היה כאן ולהודות לו על מה ש(כמעט) לא עשה!...

זה הבן אדם הזהיר הזה שאף פעם לא יקח סיכון, שלא ישכח אף פעם לחגור חגורת בטיחות גם כשהוא מזיז את המכונית ארבע מטר, אבל לא ירים שום יוזמה אמתית. ואין סיכוי שהוא יקפוץ למים הקרים כדי לעזור לחבר שהסתבך. הוא יתן עצות "טובות" שכולם מכירים, וימשיך כל החיים לעשות מה שלימדו אותו לעשות, בלי לשאול את עצמו שאלה קיומית רצינית. הוא מעריץ את המכבים, אבל הוא לא חלק מהם. הוא מוכן לעזור אבל לא יוזם כלום. בקיצור: בחור טוב, אבל בינוני ושגרתי להחריד...

בוא ננהג בו כראוי, ונעמיד אותו הרחק מנרות חנוכה. הוא שותף למצווה, אבל שותף זוטר, ואסור לערבב אותו עם שאר נרות המצווה.

ובאמת, לא צריך לשנוא אותו. הוא לא אשם שהבינוניות והאפרוריות הפכו להיות מהות חייו. צריך לנענע אותו קצת. להזכיר לו שגם הוא יצא ממצרים וקיבל את התורה, שגם הוא בנה בית המקדש ונלחם עליו עם החשמונאים. ושגם הוא בנה את המדינה וצריך להעיז יחד איתנו להמשיך לשכלל אותה ולהרחיב אותה, על מנת לגלות את אורו של משיח הגנוז בתוכה.

לא. השַׁמָּשׁ הוא בחור נחמד בסך הכל, רק שצריך זריקת מרץ רצינית, ויש הרבה כמוהו מסביבנו. אבל בבקשה: רק על תעמידו אותו גבוה יותר מכולם, במרכז, כאילו הוא מסמר הערב!...

אלא אם כן, הוא יקפוץ למים ויָראה לנו את אומץ לבו וגבורתו!

חנוכה שמח!

וישלח יעקב מלאכים

נשלח 17 בנוב׳ 2010, 5:35 על ידי אבי מנדלסון מזכירות   [ עודכן 7 בדצמ׳ 2010, 10:42 ]

בפרשת וישלח מסופר על המאבק המכריע בין יעקב לעשו.

מאחר וחז"ל ראו את עשו כמייצג את כל התרבות המערבית, הרומאית-נוצרית, קבעו בפסקנות [ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא סט]:

"רבי שמעון בן יוחי אומר: הלכה, בידוע שעשו שונא ליעקב".

לא מדובר בעניין אישי-נקודתי, סכסוך משפחתי בין יעקב לעשו, אלא סכסוך לדורות, לכל הדורות הבאים. כל עוד עשו קיים, קרי- התרבות המערבית, אין אפשרות של פשרה, השלמה, והבנה, אלא מאבק חסר פשרות! באגרסיביות, עומד עשו ומנסה להשתלט על יעקב-ישראל. 'הקול קול יעקב', אך הידיים, השימוש בידיים, הוא של עשו! זה מתאים לו, ומסגולותיו.

כאשר מחליט יעקב לשלוח מלאכים לעשו אחיו, בתחילת הפרשה, הוא מודע שהדבר יתפרש ככניעה והתרפסות. אבל למעשה הוא קובע סגנון אלוהי חדש לעולם, סדר עולמי חדש! רש"י מפרש שמדובר ב"מלאכים ממש". מה כוונתו? הרי אין עשו מסוגל לזהות אותם כמלאכים, וממילא הדבר לא ירשים אותו!

אבל לנו זה חשוב. יעקב שולח "מלאכים ממש" על מנת לשאת ולתת עם עשו ה"גוי" החומרני, כדי שאנחנו נלמד שגם היום אין לנהל מו"מ עם גוים כי אם על ידי "מלאכים ממש"! אין לרדת לרמתם ולנסות להתחכם על פי דרכם ותפיסתם של הגוים, אלא עלינו לחיות ולנהל את חיינו ע"פ מהותנו שנקבעה על ידי יעקב אבינו. הפוליטיקה שלנו צריכה היא להיות תמיד פוליטיקה מלאכית-אלוהית! יעקב מגייס את כל הכוחות האלוהיים האפשריים על מנת להביא את ייעודו לידי הגשמה בעולם החומרי שנראה כל כך רחוק משורשו האלוהי. כאשר אנו מתייחסים לתהליך מסוים בחיי עם ישראל כתהליך "חילוני"-אנושי, עניין של עולם החומר, אנו מורידים מעצמנו את המימד האלוהי, ופוגמים אותו.

אכן אין עשו רואה את "מלאכיותם" של המלאכים אך איכשהו הוא חש את עוצמתם ואת כוחם האלוהי, אם כי ייתן לָדבר הסבר רציונאלי: הוא מחפש את קרבתו של ישראל בגלל עוצמתו הכלכלית או הצבאית של ישראל, או אינטרס פוליטי כזה או אחר. אבל בסופו של דבר הוא נכנע!

הגישה של העולם המערבי היא לנסות להוריד כל דבר בעל ערך רוחני שהוא פוגש, ולהופכו לדבר חומרי, נגיש, ברמתו שלו. ואנו עושים את ההיפך: חושפים בכל דבר חומרי את שורשו האלוהי. כשמשקיעים כל הכוח בחומר, נלכדים על ידו ובתוכו, משתעבדים לחומר ורואים בו חזות הכל. כך קרה לעשו, ונגדו פועל יעקב.

יעקב שולח מלאכים ממש ועל ידי כך מכניע את עשו. הוא משנה את ההיסטוריה, מאז ולתמיד. ו"כשהצדיקים גוזרים הקדוש ברוך הוא מקיים דבריהם" (במדבר רבה פרשה יד, ד). הוא משליט סדר אלוהי על המציאות.

אמנם, עשו הרגיש כאילו ניצח, שהרי יעקב שלח לו דורון והשתחווה לפניו, אבל אם כן למה הוא עוזב את ארץ ישראל, ומכאן ולהבא לא נשמע עליו יותר?! כי באמת, מבלי שהרגיש, יעקב זרק אותו הצידה! במאבק עם ה"איש", זוכה יעקב לניצחון מוחלט על עשו ושרו, רוחו הלאומית. יעקב שולט על כל המלאכים, כולל גם מלאכו של עשו. יש ליעקב שליטה מלאה על העולם, וברכתו של אביו התגשמה בו.

נותר לנו רק ליישם את הלקח בדורנו...

פרשת וירא: צוחק מי שצוחק נכון

נשלח 20 באוק׳ 2010, 3:46 על ידי אבי מנדלסון מזכירות   [ עודכן 7 בדצמ׳ 2010, 10:42 ]

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן!" (י"ח, י"ב)

מיד באה גערה מאת ה':

"לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי?!" (שם, י"ג - י"ד).

ואנחנו תמהים! הרי גם אברהם צחק!!

"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?!" (י"ז, י"ז).

מה ההבדל בין צחוק אברהם לזה של שרה? קשה לפרש ששרה צחקה מפני שלא ידעה שהאנשים היו מלאכים ולכן לא האמינה לדבריהם, כי אז למה גער בה ה'? ועוד שאמרו לנו חז"ל (שמו"ר א') שאברהם היה טפל לשרה בנבואה, ואם אברהם קלט שלפניו מלאכי ה', איך לא הבינה זאת שרה?! חייבים לאמר שלמרות שידעה שיש כאן בשורה שהגיעה אליה מאת ה', בכל זאת התקשתה לקבל אותה: "אברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה ולגלגה"! [רש"י פי"ז, יז] והוא תמוה!

המדרש התייחס לתמיהה זו ויישב אותה:

"למה הקפיד ה' על שרה?... לפי שכתוב בְּקִרְבָּהּ, ובאברהם לא כתוב בקרבו, ומה בְּקִרְבָּהּ? מביטה הייתה במעיה (בקרבה = במעיים שלה) ואומרת: מעיים הללו טוענים ולד?!... לפיכך הקפיד ה' עליה" (מדרש, מובא בתורה שלמה אותיות קנ"ג וקס"ב).

גם אברהם וגם שרה התקשו להתנחם ופקפקו בהבטחה האלוהית, אלא שהסיבות שונות לחלוטין: אברהם חשב שאין הוא ראוי לטובה כה גדולה ואין הוא זכאי שיעשה לו נס כ"כ גדול. הרי הוא בן מאה, ואם עד היום לא זכה - למה יזכה עכשיו? מה יום מיומיים? במה השתנה ולמה יזכה להטבה ניסית דווקא עכשיו? אבל שרה כשצחקה, לא מתוך ענווה צחקה, אלא מפני שפקפקה בדרכי ההשגחה האלוהית: נכון שיש כח להקב"ה לעשות ניסים, אבל - "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה"?! וכי כך דרכו של הקב"ה להפוך את הגלגל ולבצע נס גלוי וחריג כזה, שיחזרו גופיהם להיראות צעירים?! הרי אין עולם החומר הנתון לחוקי הטבע ולמערכת סיבתית נוקשה - יכול להשתנות! וכי החוקים הפיזיולוגיים ישתנו, וגופה וגוף אברהם יחזרו למה שהיו בצעירותם?!

על זה באה הגערה האלוהית:

"לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה?... הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר?!"

גם חוקי הטבע נתונים הם בידיו ית', ואף במצבים קיצוניים ומואשם, הדברים עדיין יכולים להשתנות. אסור לפקפק במידת החסד של הבורא ית' שתמיד פרוסה על עמו ישראל!

1-10 of 12