home‏ > ‏דף הרב‏ > ‏

שיעורי תנ"ך

יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי [ספר שופטים פרקים י-יא-יב]

נשלח 30 בינו׳ 2011, 2:44 על ידי Reuven Oziel   [ עודכן 29 במאי 2011, 22:42 על ידי avi mendelson ]

תוכן:

1 . השֹּׁפֵט בספר שופטים.

2. יפתח בעיני חז"ל.

3 . הקשיים העיקריים בפשט הפרשה.

4 . הרקע להופעת יפתח - "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל".

5 . יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי.

6. ההסכם עם זקני גלעד.

7. המו"מ עם עמון.

8. המלחמה והנדר.

9 . טֵבח בני אפרים.

10 . "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי".

11 . הקרבת בן מלך מואב.

12 . סיכום פרשת יפתח, שופט-אלהים.

 

1 . השֹּׁפֵט בספר שופטים:

ספר שופטים עוסק בקורותיהם של שנים-עשר שופטים שקמו לישראל, בין תקופת יהושע [בספר יהושע] לבין תקופת עלי הכהן ושמואל הנביא [בתחילת ספר שמואל].

מהו "שֹּׁפֵט"?

לפי הכתוב בספר שופטים עצמו [פ"ב טז-יח], ה' ית' הוא המקים שופטים:

"וַיָּקֶם ה' שֹׁפְטִים וַיּוֹשִׁיעוּם מִיַּד שֹׁסֵיהֶם: וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ .. לִשְׁמֹעַ מִצְוֹת ה' .. וְכִי הֵקִים ה' לָהֶם שֹׁפְטִים וְהָיָה ה' עִם הַשֹּׁפֵט וְהוֹשִׁיעָם מִיַּד אֹיְבֵיהֶם כֹּל יְמֵי הַשּׁוֹפֵט כִּי יִנָּחֵם ה' מִנַּאֲקָתָם מִפְּנֵי לֹחֲצֵיהֶם וְדֹחֲקֵיהֶם". 

לא מדובר במנהיגים נבחרים, כמלך שנמשח על ידי הנביא אבל מקבל את הלגיטימיות שלו מהסכמת העם, כמו שרואים אצל שאול (שמואל א פי"א יד-טו) שנאלץ לעבור "משיחה כפולה":

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל".

ה' הקים את השופט, ללא השתתפות העם, ותפקידו של השופט הוא להושיע את בני ישראל מאויביהם, ולהשמיע להם את מצוות ה'. יוצא שהשופטים הללו שונים ממושג השופט-הדיין שמוזכר בתורה:

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל .. וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת: וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת" (שמות פי"ח כא-כב).

"וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים .. : וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם .. וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" (דברים פ"א טו-טז).

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ .. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק: לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט .. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים פט"ז יח-כ).

"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט .. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (דברים פי"ז ח-ט).

אף בספר יהושע [פ"ח לג; ופכ"ד א: "וַיֶּאֱסֹף יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁכֶמָה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְרָאשָׁיו וּלְשֹׁפְטָיו וּלְשֹׁטְרָיו".], עדיין משמעות המילה "שופט" היא כבתורה, וכמובנה היום, דיין שצריך להכריע בין המתדיינים, וחכם בתורה שמלמד את דבר ה' לישראל.

צריך עיון איך השתנתה הוראת המילה לאחר מות יהושע, וקיבלה משמעות של נציג הקב"ה שמתפקידו להושיע את ישראל ולהנהיגו בשעת משבר.

אמנם יש שופטים שלא נלחמו, או שעיקר פעילותם הייתה בשעת שלום [דְבוֹרָה "שֹׁפְטָה אֶת יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא .. וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַמִּשְׁפָּט" (פ"ד ד-ה); תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה ויָאִיר הַגִּלְעָדִי (פ"י א-ה); אִבְצָן, אֵילוֹן הַזְּבוּלֹנִי, ועַבְדּוֹן בֶּן הִלֵּל (פי"ב ח-טו)], אבל דווקא עליהם לא מסופר כלום [חוץ מדבורה]. הם מוזכרים בקצרה, כמעט ללא פירוט חוץ משמם. דווקא השופטים המושיעים, שהושיעו את ישראל בשעת מצוקה [אהוד, דבורה, גדעון, יפתח, ושמשון], זכו לאריכות מפורטת, הם שזכו לרוח ה', והם השופטים המוכרים והמפורסמים!

אם כן, מנהיגותם של שופטים אלה נבעה מהתגלות, ומן השליחות שקיבלו בהתגלות זו.

חוץ מיפתח.

יפתח, שדבר לא היה לו עם הנבואה והנביאים, ואין בקורותיו מופתים, אך יש עוון חמור של הקרבת בתו, ומלחמת אחים עקובה מדם - מה ראה הכתוב להאריך בסיפור קורותיו?! אלא שיפתח מתגלה כחריג [לטובה!] לעומת שאר השופטים, דווקא ביכולתו היחודית להתייצב מול האויב ללא סיוע משמים, כשהוא חמוש באומץ, במסירות, בתבונה ובשיקול הדעת! יפתח אינו חושש מאויבי ישראל, ואילו כלפי מעלה, הוא מרכין ראשו לפני בוראו, ועושה את כל מעשיו מתוך אמונה בה' ובתורתו.

בשעה שנושא ונותן עם בני עמון, יפתח מכריז הכרזה, שמן הראוי שתהדהד לדורות, בלהט האמוני שלה:

"וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי, יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן" [פי"א כז].

ובכל זאת, יחס חז"ל ליפתח מאוד ביקורתי ושלילי, ואף המפרשים לאורך הדורות התייחסו ליפתח כאל אדם בעל תכונות שליליות.

קשה להבין למה! אמנם ללא ספק, יש ביפתח נקודות בעייתיות, כפי שנראה בהמשך, אבל בהשוואה למלכים רבים שעליהם מסופר בתנ"ך, שחטאו ממש, נראה שיפתח עשה כמיטב יכולתו, בהתחשב בתנאים הקשים שהיו בזמנו.

 

2. יפתח בעיני חז"ל:

 ראשונה, הבה נבדוק איך העריכו חז"ל את פועלו של יפתח.

הנה כתוב במדרש תנחומא [(מהדורת ורשא) פרשת כי תצא סימן ג]:

"כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהא בכם שום ליצנות שלא תבוא לידי חיוב. ממי אתה למד? מיפתח. מה כתיב בו? וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה, רשב"ג אומר: שהכניסה צרתה לביתה [=לא זונה ממש אלא אשה נוספת, "מיותרת".], ורבותינו אומרים: זונה ודאי [=ממש, אשה מופקרת]. ובשביל שהיה בו שום של ליצנות, נפלו בו כל האוכלסין, לכך כתיב ונשמרת מכל דבר רע".

מפני שאמו הייתה אשה מופקרת ["שום של ליצנות"], הדבר השפיע עליו ועל יחסו לסביבתו, וגרם לו לזלזל בחיי אדם. בגלל כן "נפלו בו כל האוכלסין", נשחטו ארבעים ושתים אלף משבט אפרים. אם כן, למרות שיפתח אינו אשֵם במה שעשו הוריו, מצאו בו החכמים פגם מוּלד שהשפיע על התנהגותו לאורך חייו. זהו נתון ראשון שיש לזכור: יפתח יצטרך להתמודד עם פגמים שדבקים בו על אף שלא הוא גרם להם, אלא אחרים גרמו לו. בחירתו החופשית נפגמת עוד לפני שהספיק לשקול מעשיו ולהחליט לאן מועדות פניו!

בבראשית רבה [פרשה ס ג, =ויקרא רבה פרשה לז, ד; תענית דף ד ע"א] נאמרו דברים עוד יותר חריפים:

ארבע הם שתבעו שלא כהוגן, לשלשה ניתן כהוגן, לאחד ניתן שלא כהוגן ואלו הם: אליעזר עבד אברהם, כָלב, שאול, יפתח. .. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה, הא אילו יצא חמור או כלב אחד או חתול אחת היה מעלהו עולה?! וזימן לו הקב"ה שלא כהוגן, הה"ד וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ.

רבי יוחנן וריש לקיש, רבי יוחנן אמר: הקדֵש דמים היה חייב [=יש לפרש כוונתו של יפתח שנדר להקדיש דמיה לגבוה], ור"ל אמר: אפילו הקדֵש דמים לא היה חייב [=שמאחר ואמר בלשון "הרי אלו עולה", אין תוקף לדבריו והיה פטור לגמרי], דתנן אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום 'הרי אלו עולה' - לא אמר כלום, אמר 'הרי אלו לעולה' ימכרו ויביא בדמיהם עולה.

ולא היה שם פנחס שיתיר לו את נדרו?! אלא פנחס אמר: הוא צריך לי ואני אלך אצלו?! ויפתח אמר: אני ראש קציני ישראל ואני הולך לי אצל פנחס?! בין דֵין לדין אבדה הנערה ההיא. ושניהם נענשו בדמיה של נערה, יפתח מת בנשילת אברים, בכל מקום שהיה הולך בו היה אבר נישול הימנו והיו קוברין אותו שם, הה"ד וימת יפתח ויקבר בערֵי גלעד, בעיר גלעד לא נאמר אלא בערֵי גלעד. פנחס ניטלה ממנו רוח הקדש, הה"ד (דה"י א ט) פנחס בן אלעזר נגיד היה עליהם, הוא נגיד עליהם אין כתיב כאן, אלא נגיד היה, לפנים ה' עמו.

המדרש הזה מורכב משלשה חלקים שמפרטים את פגמיו של יפתח. קודם, הוא "תבע שלא כהוגן". הוא טעה טעות חמורה בכך שנדר מבלי לפרט בדיוק לְמה כוונתו. אלא שהמדרש אינו שואל את השאלה העיקרית: למה בכלל נדר יפתח? אם עבדו של אברהם היה צריך סיוע משמים כדי למצוא אשה ליצחק, ואם כָלב ושָאול התמודדו עם קשיי מלחמה שהביאו אותם להבטיח בתם למְנצח, הרי שלגבי יפתח לא ברור מה הייתה מטרת נדרו [כמו שנראה בהמשך].

יתרה מזו, עד שבאים בטענות על יפתח ש"תבע שלא כהוגן", יש לתמוה למה רק לו "ניתן שלא כהוגן" משמים?! אם לא נענשו עבד אברהם, כָלב ושאול, למה הוא נענש כל כך קשה?! ועוד, המדרש מביא בהמשך שפנחס לא רצה לטרוח לבוא ולהתיר את נדרו של יפתח, אבל אם כן, לא מובן איך לא נמצא אף אחד אחר בדורו שיעזור ליפתח בזה?!

ואכן, במדרש תנא דבי אליהו רבה [פרשה יב] חז"ל התייחסו לאותה סוגיה, אבל עם פרשנות שונה:

"ושמא תאמר אותן ארבעים ושנים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי מפני מה נהרגו? יפתח הגלעדי נדר נדר שלא כהוגן, ופינחס בן אלעזר עומד, היה לו לפינחס שילך אצל יפתח להתיר את נדרו, היה לו ליפתח לילך אצל פינחס ויתיר לו את נדרו, ולא הלך, וכו'. אוי לה לגדולה שמקברת את בעליה, אוי לה לגדולה שאינה גורמת טובה בעולם!

יפתח הגלעדי נדר דבר שלא כהוגן להעלות את בתו על גבי מזבח, נתקבצו עליו אנשי אפרים לעשות עימו מריבה גדולה. היה לו לפינחס שיאמר להן: להתיר לו נדרו לא באתם אליו, לעשות מריבה באתם אליו?! לא מיחה בבני אפרים, ולא התיר לו את נדרו ליפתח, מי שיושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אמר, מאחר ששם זה נפשו בכפו ובא והציל את ישראל מיד מואב ומיד בני עמון באו לעשות עימו מריבה גדולה, לפיכך נתקבצו למלחמה ויצא והרג בהן ארבעים ושנים אלף. .. ומי הרג את כל אלה? אמור: לא הרג אותן אלא פנחס בן אלעזר, שהיה ספק בידו למחות ואינו מוחה, להפר לו נדרו ליפתח ולא התיר לו".

התנא דבי אליהו מחבר את שתי הטעויות הקשות של יפתח: גאוותו שמנעה ממנו להציל את בתו היא שגרמה שנהרגו כל בני אפרים. אבל עיקר הדגש של המדרש הוא על פנחס, שכְדיין היה לו להוכיח את יפתח ולהדריכו: "מאחר ששֹם זה [=יפתח] נפשו בכפו ובא והציל את ישראל", שמסר את נפשו עבור עם ישראל, הרי שפנחס היה צריך לכל הפחות לעזור לו, ולהגן עליו ממתקפת בני אפרים. ומשלא עשה זאת, האחראיות רובצת עליו, על פנחס: "לא הרג אותן אלא פנחס בן אלעזר, שהיה ספק בידו למחות ואינו מוחה, להפר לו נדרו ליפתח ולא התיר לו". ומוסיף המדרש, גם בני אפרים אשמים במות בת יפתח, שהרי "להתיר לו נדרו לא באתם אליו, לעשות מריבה באתם אליו?!".

למרות שהמדרש תנא דבי אליהו מטיל את עיקר האחראיות על פנחס, הרי הוא גם ציין כמובן מאליו שיפתח לקה בגאווה שגרמה לו לטעות טעויותיו, וגם טענה זו נצטרך לבדוק ולברר בהמשך.

בדומה למדרש רבה לעיל, אף במדרש תנחומא [(מהדורת בובר) פר' בחקותי סימן ז] הטיחו ביקורת קשה על יפתח - "שלא היה בן תורה", ו"שלא קרא בתורה":

"וכן אתה מוצא ביפתח הגלעדי, מפני שלא היה בן תורה איבד את בתו, אימתי? בשעה שנלחם עם בני עמון ונדר, שנאמר וידר יפתח נדר לה', והיה היוצא וגו', באותה שעה כעס עליו הקב"ה, וכו'. אמרה לו בתו: אבי! שמא כתיב בתורה שיקריבו נפשות בניהם על גבי המזבח?! והלא כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן! מן הבהמה ולא מן בני אדם! אמר לה: בתי! נדרתי והיה היוצא וגו'. אמרה לו: יעקב אבינו שנדר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונתן לו הקב"ה שנים עשר שבטים, שמא הקריב אחד מהם?! ולא עוד, הלא חנה כשהיא נודרת ואומרת ונתתיו לה' כל ימי חייו, שמא הקריבה את בנה להקב"ה?! כל הדברים האלה אמרה לו, ולא שמע אליה.

אמרה לו: הניחני ואלך אצל בית דין שמא אחד מהם ימצא פתח לדבריך, שנאמר הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי, אמר רבי לוי בן ברכיה: וכי יש אדם יורד על ההרים?! והרי עולים על ההרים! אלא מהו וירדתי על ההרים? אלו סנהדרין, שנאמר שמעו הרים את ריב ה' (מיכה ו ב). הלכה אצלם ולא מצאו פתח להתיר את נדרו {גרסת תנחומא (ורשא): ".. להתיר לו את נדרו בעוון אותן ששחט משבט אפרים} ועליו אמר הכתוב גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים מָטָר סֹחֵף וְאֵין לָחֶם (משלי כח ג), גֶּבֶר רָשׁ זה יפתח שהיה רש בתורה, גרופות של שקמה היה [=ענף הגדֵל מתחתית גזע השקמה. גרופיות השקמה נובלות בסמוך לכריתתן מגזע האם, ובדרך כלל אינן נקלטות בקרקע אם מנסים לגדל מהן עצים חדשים.], עֹשֵׁק דַּלִּים שהיה עושק את הדלים, בשעה שהיו אומרים אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת, והיה שוחטו, לפיכך מָטָר סֹחֵף וְאֵין לָחֶם, שהיה לו מי שיתיר את נדרו, אלא וְאֵין לָחֶם, שהעלים הקב"ה מהן את ההלכה שלא ימצאו פתח להתיר את נדרו. כיון שלא מצאו פתח להתיר את נדרו, עלה ושחטהּ לפני הקב"ה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי מבקש שתקריב לפני?! אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה יט ה)! אשר לא צויתי לאברהם שישחוט את בנו .. , ולא דברתי ליפתח להקריב לי את בתו {במדרש תנחומא (בובר) פרשת וירא סימן מ, הגרסה: "למה סמכו צווי ביפתח? אמר ר' מיישא: אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי - ליפתח, שצויתי לו הרבה מצוות עשה ומצוות לא תעשה, שהיה מישראל, אבל שיקריב את בתו לא צויתיו!".}, ולא עלתה על לבי שיפול מלך מואב ביד מלך ישראל ויקריב לי בנו בכורו, .. מי גרם ליפתח לאבד את בתו? על שלא קרא בתורה, שאילו קרא בתורה לא איבד את בתו, שכתיב איש כי יפליא נדר וגו' ואם נקבה היא (ויקרא כז ד)".

המדרש תיאר באריכות את המשא ומתן ההלכתי בין יפתח לבין בתו, שלמרות טענותיה ההגיוניות לא הצליחה לשכנע אותו מאוויליות נדרו. ואכן, תמוה מאוד ולא מובן למה יפתח התעקש - "ולא שמע אליה"?! ואיך יתכן שגם חברי הסנהדרין "לא מצאו פתח להתיר את נדרו"?! אם יפתח "לא היה בן תורה" ו"לא קרא בתורה", הם שקראו ושנו, איך לא ידעו להתיר נדרו?! חייבים לומר "שהעלים הקב"ה מהן את ההלכה", שהדבר נבע מהתערבות מן השמים, אך למה?! מה גרם לכך שהקב"ה יעניש את יפתח ובתו, למרות כל מאמציו ומסירותו?!

המדרש הפך את סדר הארועים ורואה בהריגת בני אפרים סיבה לענישת בת יפתח, אבל קשה להבין איך ראו בעלי המדרש במסופר אחר כך, סיבה למתואר לפני כן, אף אם מבחינה כרונולוגית הדבר מסתבר, כי רק אחרי חודשיים קיים יפתח את נדרו, ובינתיים כבר באו אליו בני אפרים להתלונן. מעצם העובדה שהמקרא חילק בין שני הארועים ואינו מחבר ביניהם, ברור שראה בהם שתי טעויות נפרדות של יפתח, ולא שהראשונה נגרמה בגלל השנייה.

וכל זה מסופר על מי שללא ספק הושיע -תוך מסירות נפש- את ישראל, ואף חז"ל ידעו לשבח אותו על מסירותו ואומץ לבו, כמו שמובא באסתר רבה [פרשה ה' ד=מדרש שמואל (בובר) פר' יג ו]:

"והנערה אשר תיטב בעיני המלך וגו', מי הגון לדבר זה? מרדכי: איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי. ודכוותיה .. וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד, מי הגון לדבר זה? יפתח: וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל".

כמו שמרדכי היה הגון להציל את ישראל [ושם במדרש יש רשימה ארוכה של מושיעים "הגונים", הכוללת משה רבינו, שאול המלך, דוד המלך, ודבורה הנביאה], כך יפתח - "הגון לדבר זה", להציל את ישראל מעמון, ואף ראינו לעיל שמסירותו צוינה לשבח בתנא דבי אליהו.

גם בגמרא ראש השנה [דף כה סוע"א] הערכת יפתח - חיובית, יחד עם גדעון ושמשון, למרות ששלושתם כוּנוּ "קלי עולם", מול משה אהרן ושמואל, ללמדנו "שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור, הרי הוא כאביר שבאבירים":

"[שמואל א יב יא] וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח. ירובעל - זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל? שעשה מריבה עם הבעל. בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן? דאתי מדן. יפתח - כמשמעו. ואומר[תהלים צט ו] מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ. שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים".

אמנם יפתח לא היה נביא או גדול בתורה, כמשה, אהרן, ושמואל, אבל עדיין -עם כל "קלותו"- הוא נמנה עם שופטים כגדעון ושמשון, שהתקבלו ברצון על ידי חז"ל, וזכו להערכה חיובית [גם אם היו עליהם ביקורות].

בסיכום: אנו מוצאים בחז"ל הערכה שלילית מאוד של יפתח, כמי שגאוותו הכשילה אותו בטעויות קשות, ושבוּרוּתוֹ בתורה מנעה ממנו לתקנן, אך נותרנו עם תמיהות גדולות ביישוב פשט הכתוב, וכן תהיָיה על דרכי ההשגחה האלהית שהתעקשה להכשילו ללא סיבה ברורה. כמו כן קשה לקבל את התפקוד הלקוי של מנהיגי דורו, שלא ידעו לתמוך בו ולעזור לו בשעה הקשה הזו. וכך, למרות שמדובר באדם שהביא הצלה גדולה לעם ישראל תוך מסירות נפש ואומץ לב מאין כמוהו [ויש לזכור ש"וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה'" (פי"א כט), שיפתח זכה לרוח הקודש!], סרבו המדרשים ללמד עליו זכות!

נראה שבהערכת חז"ל את יפתח, "הכל הולך אחר החיתום": מפני שתוצאות מעשיו היו כה קשים, שנפלו ארבעים ושתים אלף איש במלחמת אחים, ובתו הוקרבה בגלל נדרו, לכן דמותו נותרה שלילית בעיניהם.

אבל מתוך עיון בפסוקים עצמם, נדמה שדמות אחרת עולה, דמות הרבה יותר מורכבת ועמוקה.

 

3 . הקשיים העיקריים בפשט הפרשה:

 

כאמור לעיל, תמהו איך טעה יפתח טעות כה חמורה לנדור נדר להקריב הדבר הראשון שיצא מביתו?! כלשון המדרש: "אילו יצא מביתו כלב או חזיר או גמל - יקריב לפני?!". עוד יש לתמוה, איך יתכן שיפתח קיֵים את הנדר מבלי לנסות לבטלו! כשיצאה בתו לקראתו, איך לא חיפש בכל כוחו דרך להציל אותה?!

אמנם המדרש פתר את הבעיה בטענה שיפתח היה עם-הארץ ולא ידע לא לדבֵר, ולא הלכה מה היא. אבל קשה לקבל טענות אלו, כי -כמו שנראה מיד- יפתח נוהג בחכמה רבה בשעת המשא-ומתן המתוחכם עם מלך עמון, והוא יודע להשתמש בטענות תורניות המצביעות על כך שלמד תורה והכיר את כל הכתוב בה. וכן, כל התנהגותו כשופט ומצביא מוכיחה גדלוּת וענווה. לכן תיאורי חז"ל המשרטטים דמות מגושמת וחסרת השכלה תורנית, אינם מתיישבים עם הכתוב.

כמו כן, יש להבין את פשר התנהגותו עם בני אפרים: למה לא ניסה, כגדעון בזמנו [ספר שופטים תחילת פרק ח'], למנוע עימות חזיתית? עד שהוא הגיע לתוצאה המזוויעה של שחיטת 42000 איש!

לאור שאלות קשות אלו, נפנה נא למקרא עצמו, ונעיין פסוק אחר פסוק בקורות יפתח הגלעדי על מנת לדלות מתוכם [ולא מתוך דעות קדומות כלשהן!] את דמותו של יפתח. ויש להתחיל עם הרקע לפרשת יפתח, בפרק י' מספר שופטים, שהוא חלק אינטגראלי מפרשת יפתח.

 

4 . הרקע להופעת יפתח – "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל":

 

לאחר הזעזוע של פרשת אבימלך בן גדעון, וניסיונו הכושל להקים מלכות בישראל [פרק ט'], היינו מצפים שישראל יחזור ויהדק את קשריו עם אלוהיו. אבל ההפך הוא שקורה:

"וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וְלֹא עֲבָדוּהוּ" (פ"י, ו).

הם אפילו מגוונים את פשעיהם! בני ישראל עובדים את כל סוגי העבודה הזרה הקיימים באזור, הם מאמצים את כל אלילי התרבויות הסובבות אותם! הכתוב רומז לתהליך ארוך וממושך של התרופפות במצבו הדתי של העם, תהליך המגיע בנקודה זו לידי מיצויו. מצד אחד ראינו [פרק ח' אצל גדעון, ופרק ט' אצל בנו אבימלך] שהצורך בהנהגה מסודרת הולך וגובר, וככל שתקופת השופטים מתארכת, הדרישה למלך גוברת. אבל מצד אחר, התפרקותה של אחדות העם הולכת ומתעמקת, ומלחמת אחים בפתח. העובדה שישראל עובדים שלל אלילים מלמדת על הפירוק הרוחני והחברתי: אפילו בפשעיהם אינם מאוחדים!...

"וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד בְּנֵי עַמּוֹן" (ז).

אויב ממזרח - עמון, ואויב ממערב - הפלשתים, תוקפים יחד ומחלישים יותר ויותר את ישראל.

"וַיִּרְעֲצוּ וַיְרֹצְצוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה אֶת כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בַּגִּלְעָד: וַיַּעַבְרוּ בְנֵי עַמּוֹן אֶת הַיַּרְדֵּן לְהִלָּחֵם גַּם בִּיהוּדָה וּבְבִנְיָמִין וּבְבֵית אֶפְרָיִם וַתֵּצֶר לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד" (ח-ט).

הצרה מתחילה בעבר הירדן, אבל אט אט, לחצֵי בני עמון מתפשטים ועוברים גם לצד המערבי של הירדן. יהודה ואפרים, השבטים החזקים והגדולים ביותר, נפגעים ואיתם השבט הקטן של בנימין שביניהם, שכבר סבל קשות מפרשת פילגש בגבעה [שהתרחשה עוד קודם לכן].

"וַיִּזְעֲקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' לֵאמֹר חָטָאנוּ לָךְ וְכִי עָזַבְנוּ אֶת אֱלֹהֵינוּ וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים: וַיֹּאמֶר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא מִמִּצְרַיִם וּמִן הָאֱמֹרִי וּמִן בְּנֵי עַמּוֹן וּמִן פְּלִשְׁתִּים: וְצִידוֹנִים וַעֲמָלֵק וּמָעוֹן לָחֲצוּ אֶתְכֶם וַתִּצְעֲקוּ אֵלַי וָאוֹשִׁיעָה אֶתְכֶם מִיָּדָם: וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם" (י-יד).

הפעם הזו, אחרי כל הניסיונות שלא הועילו, אין הקב"ה מוכן לרחם יותר, ו"לוותר" שוב, ולתת להם הזדמנות לשוב ולחטוא ברגע שהמצב ישתפר. מדת הדין מתוחה, ואין מקום לרחמים!

שוב חוזרים ישראל על תחנוניהם ומוסיפים תוספת חשובה:

"וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' חָטָאנוּ עֲשֵׂה אַתָּה לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ אַךְ הַצִּילֵנוּ נָא הַיּוֹם הַזֶּה" (טו).

חוץ מהצלתו מהגוים, עם ישראל אינו מבקש מהקב"ה שיתייחס אליו ברחמים, ולפנים משורת הדין. בני ישראל מוכנים שה' יעשה להם "כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵיניו", רק שיציל אותם. הביטוי הזה חשוב מאוד, מפני שהוא מבטא את המצב הקיצוני אליו הגיעו בני ישראל, עד שהם מציעים הצעה מסוכנת זו: "עֲשֵׂה אַתָּה לָנוּ כְּכָל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ"! ברור להם שהכוונה היא שהם מוכנים לקבל עונש, חמור כמה שיהיה, רק שיִנצלו מעמון.

וכתגובה להצעה מסוכנת זו, מופיע מיד בהמשך, ביטוי מוזר ולא מובן:

"וַיָּסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִקִּרְבָּם וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל" (טז).

המפרשים התקשו להסביר כוונת הפסוק הזה.

בתנא דבי אליהו זוטא פ"ח פירש:

"אין הקב"ה יוכל לסבול צרת ישראל אם עשו תשובה, ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו שנאמר ויזעקו בני ישראל אל ה' .. ותקצר נפשו בעמל ישראל".

וכן פרשו רוב המפרשים, וכך פירש לדוגמא רבנו בחיי [ויקרא פכ"ו יא]:

"נפש האמור בהקב"ה הכוונה על השכינה, .. מדת הדין היא, וזהו ותקצר נפשו בעמל ישראל כי השכינה מֵצרה בעמל ישראל, ובכל צרתם לו צר".

והמלבי"ם [שם] כתב בדומה:

"ויאמרו חטאנו - התוודו חטאם, רק אמרו למה תעניש אותנו בידי אדם? עשה אתה לנו ככל הטוב בעיניך! כענין נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' .. וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה [שמואל ב פכ"ד יד], ועז"א אך הצילנו - מידֵי אדם. ותקצר נפשו בעמל ישראל - ע"י תשובתם, נפשו ורצונו קִצר את עמל ישראל בל יארֵך עוד, ובל יוסיף האויב לעבור את הירדן ולהאריך ולהוסיף את עמלם".

לפי פרושים אלו, פסוק זה מבטא את שינוי ההנהגה האלהית ממידת הדין למידת החסד.

אבל לעומתם פירש המהר"ל [בגור אריה בראשית פ"ו ו]:

"ותקצר נפשו בעמל ישראל: כאשר האדם פונה במחשבתו מן מי שאינו לו לרצון, ואחר שנתפצר לו [=שהפציר בו] מאוד עד שהוצרך לפנות לו, כאשר פונה לו - פונה בקוצר נפש, פירוש שלא ברצון ובשמחה, רק מפני גודל ההפצרה, ואין זה כמו מי שהוא פונה אל אוהבו. ואותו הענין נאמר עליו: ותקצר נפשו".

וכן פירש לפניו הרלב"ג [על הפסוק]:

"הנה קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו העניין בתשועות הקודמות, בסיבת עמל ישראל, שהם כאילו סבבו לש"י עמל ויגיעות להצילם ולשוב להצילם פעמים רבות מצד היותם שונים בְמֵריָם ככֵלב שב על קיאו, וכאילו הִלאוּהוּ על זה. או עניין עמל מעניין שקר וכזב [כמו "עָמָל וָאָוֶן" - תהלים פ"י ז], וירצה בזה כי בסיבת השקר והכזב שבחר בו ישראל, והוא עבדם אלהים אחרים, קצר רצון הש"י מהושיע אותם תשועה שלימה כמו העניין בתשועות הקודמות, ולזה לא אמר להם בזה העניין וַיָּקֶם ה'".

אכן לא מופיעה כאן תגובת ה' ה"רגילה" [כמו בפ"ג ט: "וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז", פ"ג טו: "וַיָּקֶם ה' לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא", פ"ו יד: "וַיִּפֶן אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל", פ"י א: :וַיָּקָם אַחֲרֵי אֲבִימֶלֶךְ לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה".]. אין התערבות ישירה וגלויה של הבורא על מנת להציל את ישראל, אלא מתוך מהלך הארועים, אנחנו מבינים שיפתח הוא שנבחר להושיע את ישראל, אבל מבלי שייכתֵב הדבר במפורש. ולכן מסתבר שהישועה לא תהיה שלמה. קצר רצון ה' מלהושיע את ישראל ישועה שלמה, אך גם קצר רצון ה' מלהשאיר אותם משועבדים. כביכול, אין להקב"ה ברירה אלא להושיעם, אבל מאחר והוא עושה זאת מ"חוסר רצון", ללא "חשק", הישועה תהיה פגומה! לכן, בבואנו להתבונן בפרשת יפתח, נצטרך לשים לב לנתון החמור הזה, כי עולה ממנו שעוד טרם מופיע יפתח, מידת הדין האלהית מתוחה על ישראל ומכינה עונש על כל הדור יחד עם הצלתו.

 

5 . יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי:

 

החסרון הגדול של ישראל באותה תקופה הוא -כאמור לעיל- העדר מנהיגות ראויה ומסודרת. המצב הזה של "אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל" [עיין שופטים פי"ז ו, פי"ח א, פי"ט א, פכ"א כה] אינו טוב, וגורם להתפוררות חוזרת של חברוּת השבטים. כשאין מסגרת ברורה ואין חזון לאומי-חברתי משותף לכל השבטים, אי אפשר להבטיח את המשך בניינו של עם ישראל, וכל שבט עומד לעצמו. וכך, כאשר הסכנה מבחוץ מתקרבת, המקרא מתאר את המצוקה הקשה מבפנים, כשאין התגלות אלוהית ולא התערבות "רשמית" של הקב"ה, והעם צריך למצוא פתרון בכוחות עצמו, בצל השתיקה האלהית.  

"וַיִּצָּעֲקוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְעָד וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחֲנוּ בַּמִּצְפָּה: וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָׂרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד" (פ"י יז-יח).

מחוסר ברירה, ללא כל הכְוַונה אלוהית מפורשת, מחפשים זקני גלעד לוחם [ולא שופט-מושיע], והם מוכנים -בלית ברירה- לעשותו "רֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד" [מסתבר, אם כן, שזקני גלעד הם ש"שאלו שלא כהוגן"!...].

"וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי הָיָה גִּבּוֹר חַיִל וְהוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח" [פי"א, א].  

מהו "גִּבּוֹר חַיִל"?  מצאנו שקִיש, אבי שאול, מכונֵה גִּבּוֹר חַיִל [שמואל א פ"ט א], וכן דוד: "יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ" [שמואל א פט"ז יח], ופירשו שם: "שיש לו גבורת הלב לכל דבר, כמו שנודעה גבורתו בדבר הארי והדוב" [רד"ק], "קרא גבור חיל מי שהוא בעל אומץ ותוקף, ואיש מלחמה מי שהוא יודע להמציא תחבולות עם אויביו וינצחם" [רלב"ג]. וכן נקרא בועז [רות פ"ב א]: "אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל".

יפתח הוא גבור, בעל אומץ, ואם כי אין זה אומר בהכרח שהיה צדיק, שהרי מצאנו גבור חיל שאינו צדיק [ירבעם: "גִּבּוֹר חָיִל" (מלכים א פי"א כח), נעמן: "גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע" (מלכים ב פ"ה א), ועוד], הרי שזהו כינוי חיובי הרומז לכך שיש תכונות חיוביות באופיו של יפתח.

אלא ש"יחוסו" היה לו לרועץ: "הוּא בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה", כמו שכבר הערנו על כך לעיל. אחרי מידת הדין האלהית שהיא מתוחה על ישראל, ועלולה לסכן מי שינסה להושיע את שראל, הרקע התורשתי והמשפחתי השלילי של יפתח גם הוא יכביד עליו ויקשה עליו לתפקֵד.

"וַתֵּלֶד אֵשֶׁת גִּלְעָד לוֹ בָּנִים וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה" (ב).

הוא היה ככל הנראה בכור בניו של אביו גלעד [ששמו מלמד שהיה מנכבדי ארץ גלעד], אלא שלאחר נישואיו עם אשתו ה"חוקית" ולידת בניו, יפתח נדחק וגורש מביתו משום שהוא בן "אִשָּׁה אַחֶרֶת". אחָיו לא רצו ללכלך את שפתיהם ולומר "בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה" [דבר שהתנ"ך אינו חושש לאומרו!] והעדיפו להשתמש בביטוי רך ודיפלומאטי. אבל לגרש אותו מהבית - לא חששו!

"וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ" (ג).

הקורא פסוקים אלו נזכר מיד במסופר מעט לפני כן על אבימלך בנו של גדעון:

"וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ: וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ" [שופטים פ"ח ל-לא]

גם אבימלך נדחק הצידה, אלא שדרכו הייתה הפוכה מזו של יפתח:

"וַיִּשְׂכֹּר בָּהֶם אֲבִימֶלֶךְ אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו: וַיָּבֹא בֵית אָבִיו עָפְרָתָה וַיַּהֲרֹג אֶת אֶחָיו בְּנֵי יְרֻבַּעַל שִׁבְעִים אִישׁ עַל אֶבֶן אֶחָת" [שופטים פ"ט ד-ה].

אבימלך דאג להקיף את עצמו ב"אֲנָשִׁים רֵיקִים וּפֹחֲזִים" [="אנשים מופקרין" (רד"ק)] כשכל מטרתו לחסל את אחָיו. אבימלך בחר מתוך תאוות שלטון, להקיף את עצמו ברשעים שיעזרו לו לרצוח ולשלוט כרצונו. כאן, בפרקנו, יפתח בורח ומתרחק מאחָיו, למרות גבורתו, למרות שיכול היה להתגבר בקלות על אחָיו. אין לו כל כוונה לפגוע בהם או להשתלט חזרה על הנהגת שבטו. והאנשים המתלקטים אליו הם ריקים [אך לא פוחזים], אבל לא הוא! לא נכתב שהיה ריק, רע לב, או בעל תכונה שלילית כלשהי. רק מסופר שהוא בוחר לגור ב"אֶרֶץ טוֹב", אזור ספר שם אינו כפוף לאף אחד [וכמו שאמרו חז"ל [ירושלמי שביעית פ"ו ה"א]: "אמר רבי יהושע בן לוי: כתיב ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב, זו סוסיתא. ולמה נקרא שמה טוב? שיפטור מן המעשרות"]. נראה ש"אֶרֶץ טוֹב" היה אזור חיץ בין הגלעד לבין ארץ עמון, ולמעשה יפתח ואנשיו הֵגנו בעצם נוכחותם שם על ארץ גלעד מפני הפולשים.

ובכל זאת, כמו שנראה מההמשך, למרות תנאי חיים קשים, וכל "הסיבות הטובות" שהיו לו לבגוד באלהיו, יפתח אינו עובד עבודה זרה כבני דורו ה"מיושבים", אלא דווקא שומר על אמונתו בה', בין אנשיו הריקים.

לאחר תקופה ארוכה של "גלות", מחוסר ברירה, פונים אליו זקני גלעד.

 

6. ההסכם עם זקני גלעד:

 

"וַיְהִי מִיָּמִים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר נִלְחֲמוּ בְנֵי עַמּוֹן עִם יִשְׂרָאֵל וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי גִלְעָד לָקַחַת אֶת יִפְתָּח מֵאֶרֶץ טוֹב" (ד-ה).

האם מקרה הוא שהאדם היחיד שמסוגל להושיע את ישראל, הוא זה שאינו מיוחס כלל, נדחה על ידי משפחתו, מלוּוֵה באֲנָשִׁים רֵיקִים, ויושב בשולי החברה?! ומה זה מלמדנו על מצבו של עם ישראל, ויותר מזה על דרכי ההשגחה האלהית, באותו דור?...

"וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח לְכָה וְהָיִיתָה לָּנוּ לְקָצִין וְנִלָּחֲמָה בִּבְנֵי עַמּוֹן" (ו).

הם מציעים לו להיות להם "לְקָצִין" בלבד. את ההבטחה שהמושיע אותם יהיה "לרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד" - כבר "שכחו"! הרי יפתח הוא "בֶּן אִשָּׁה זוֹנָה", ולא מכבודם להבטיח לו משרה רמה זו!...

ויפתח מוכיח אותם:

"וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד" (ז-ח).

בפעם הראשונה, אנו שומעים את קולו של יפתח, ודבריו התקיפים והברורים [אבל גם ממורמרים], רומזים למצב רוחו הקשה לאורך כל התקופה הארוכה בה דחו אותו ושכחו אותו בני משפחתו ושבטו. בצדק הוא גוער בהם: "מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם"?! עכשיו, כשהם אובדי עצות - פונים למי שמסוגל לעשות את העבודה הקשה, ואחר כך הם מצפים שיסתלק ללא תמורה?! הוא יהיה לקצין בשעת מלחמה, אבל לאחר מכן? כלום?! זקני גלעד חשים שאין להם ברירה, ושנהגו כלפי יפתח שלא כהוגן, והם חוזרים ומציעים לו מה שהובטח מראש, שיהיה "לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד".

רוב ככל המפרשים, ישנים כמו חדשים, מייחסים ליפתח כוונות אגואיסטיות. הוא מוכן לקבל על עצמו את תפקיד המצביא, אבל דורש לעצמו כבוד. האם באמת גאווה, תאווה לשררה, חשק למלוך ולשלוט יש ליפתח?

"וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֶל זִקְנֵי גִלְעָד אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: וַיֵּלֶךְ יִפְתָּח עִם זִקְנֵי גִלְעָד וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת כָּל דְּבָרָיו לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה" (ט-יא).

מעיון בפסוקים אלה, לא נראים לא אגואיזם ולא גאווה כלל! ניסוח דבריו שקול ומחושב מאוד: "אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן" -זהו השלב הראשון- אני צריך להילחם בבני עמון בהסכמתכם ובתמיכתכם, ולהוכיח את עצמי. "וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי" - שנצחוני יהיה נצחון מבורך על ידי ה', שנובע מאמונתי בו ומהשגחתו עלי, אז ורק אז: "אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ". אכן, יפתח דורש להיות "לְרֹאשׁ", למנהיג בני שבטו, ואינו מוכן להסתפק בתפקיד ה"קָצִין", המצביא. הוא רוצה את מינוי הזה מפני שזה מה שהובטח מלכתחילה על ידי זקני גלעד וכל בני השבט. בסך הכל, הוא רק דורש את המגיע לו: להיות חלק מתושבי גלעד, בני שבטו שדחו אותו עד כה. וכנראה, יפתח מבין שלא בכדי הציעו הצעה זו, אלא מפני שחשו בבירור שחוסר מנהיגות גרם להתדרדרות המצב הבטחוני, ולהתערערות התיישבותו של עם ישראל בשני עברי הירדן. רק כ"רֹאשׁ", כשהוא מלכד סביבו את כל העם וכל הלוחמים, הוא יכול לנהל את המלחמה בצורה נכונה, מבחינה אמונית ופסיכולוגית.

את ההסכם הזה, יפתח מדגיש שעליו להחתם "לִפְנֵי ה' בַּמִּצְפָּה", בהסכמתו הרשמית של הקב"ה. יפתח מאמין וסומך על בוראו שזהו המעשה הנכון, וכמו שהוא מדגיש לזקני גלעד, את התפקיד הוא יקבל אחרי המלחמה, אם "נָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי". יפתח לא קיבל שום הבטחה נבואית על נצחונו על בני עמון, אבל הוא מאמין בכל רמ"ח אבריו שזהו רצון ה', ושהוא ית' יבוא לעזרתו. אמונתו בה' ורצונו לכרות הסכם לפני ה', מלמדים על אופיו כאדם מאמין וירא אלהים. מתוך אמונתו הגדולה בה', ותמיכת העם כולו, יפתח מוכן לצאת למלחמה.

 

7. המו"מ עם עמון:

 

יפתח מוכן לצאת למלחמה, אך לא לפני שינסֵה ליישב את הסכסוך ע"י משא ומתן. זוהי דרך חדשה שלא הכרנו כי אם אצל משה שקרא לשלום [עיין במדבר פכ"א, כא]. אך כאן, מה עניין מו"מ עם פולשים-בוזזים? מסתבר שיפתח הוא דיפלומט בחסד, אומן הדיבור, וכמו שניהל משא ומתן עם זקני גלעד [וינהל מו"מ עם בתו ועם בני אפרים], כך מנהל הוא כאן מו"מ עם בני עמון כמנהיג נבחר. כוחו של יפתח בפיו. הוא מנהל משא ומתן עם מלך בני עמון, וטוען טענות שאין למלך בני עמון תשובה עליהן.

כמו משה בשעתו שנזהר לפגוע בעמון [דברים פ"ב יט: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן אַל תְּצֻרֵם וְאַל תִּתְגָּר בָּם כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה], כך יפתח -תלמיד נאמן של משה- קורא להם לשלום.

יפתח אינו רק מושיע צבאי, איש של הרגע המציל את המצב ובמקרה הטוב נהנה מפרות מעשיו. הוא רוצה להנהיג את בני שבטו כמלך, לא על מנת לקבל כיבודים וטובות הנאה, אלא כדי לנסות לבסס את אחיזתו של עם ישראל בארצו על אדנֵי הסכמים בין-לאומיים, כמו שיעשו מאוחר יותר דוד המלך ושלמה בנו. יפתח הבִין שעַם ישראל מתקרב ל"נקודת שבירה", כשאיחוד השבטים הולך ומתפורר ועתידו של עם ישראל בסכנה, ח"ו. לכן, הוא מנהל מו"מ בין-לאומי, כמלך, שמודע לתפקידו ולאחריותו כלפי עתיד עמו.

"וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן לֵאמֹר מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי" (יב).

הוא מדגיש: בְּאַרְצִי: ארץ ישראל, של עם ישראל, אבל גם ארצו שלו!

"וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם: וַיּוֹסֶף עוֹד יִפְתָּח וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן: וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: (יג-טו).

הפתיחה "כֹּה אָמַר יִפְתָּח" נשמעת מלאה בביטחון עצמי, ונראה שהיא באה להדגיש, מול מלך עמון, את בטחונו של יפתח בצדקת דרכו. הוא אינו חושש לומר בקול רם את אשר על לבו, והוא מייצג בגאון את עמו. יש במלים אלו "כֹּה אָמַר יִפְתָּח", רמז לכך שלא ה' שֹם לו בפיו את המלים הללו, אלא זו יוזמתו שלו, על פי הבנתו, כמלך בלתי מוכתר.

והוא מגולל בבקיאות רבה את שרשרת האירועים שהביאו לסכסוך הזה:

"כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּקָדֵשׁ: וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב" (טז-יח).

סיפור אדום ומואב בא להדגיש שמלכתחילה לא הייתה כל כוונה מצד ישראל לפלוש לטריטוריה לא להם. וכך רצו לנהוג גם עם סיחון:

"וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶך הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל: וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן" (יט-כב).

משנתן ה' "אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל", אין מקום יותר לויכוח עם עמון. כל שטחי עמון ומואב שכבש בשעתו סיחון ואותו הכניעו ישראל וכבשוהו, הם מעתה של ישראל כדין.

"וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ" (כג-כד).  

טיעוניו אמוניים ביסודם, ולא משפטיים-"חילוניים". לכן הוא מזהיר את עמון:

"וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם: בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן" (כה-כז).

[שים לב לביטוי "יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט", כי הדגשת היות ה' השופט תשפיע על עתידו של יפתח!]

נאומו המבריק של יפתח אינו עושה רושם על בני עמון, ואין הטיעונים האמוניים ולא האזהרות - מרתיעות את עמון:

"וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו" (כח).

המו"מ נכשל, ויפתח יוצא למלחמה.

 

8. המלחמה והנדר:

 

בשעה שיוצא למלחמה, יפתח נהנה מלגיטימיות גמורה למלוך על שבטו [ואולי אף על חלק מהשבטים האחרים]. הוא ליכד סביבו את העם וכולם מוכנים לצאת למלחמה אחריו. הוא נציג ומנהיג האומה האלוהית, ממשיך דרכו של משה רבנו [וחז"ל השווהו לשמואל מכונן המלוכה: "יפתח בדורו - כשמואל בדורו" (ר"ה כה ע"ב)]. הוא שופט. אבל לא כשופטים שקדמוהו [עיין לעיל פרק ראשון].

מה משמעות היות שופט עבור יפתח? יפתח ממשיך את התהליך שהתחיל עוד בתקופת גדעון, כשהציעו לו את המלוכה, ובנו אבימלך לקח אותה בכוח הזרוע תוך כדי שפיכות דם נוראה. אחריהם באו שני שופטים "קטנים", שכמעט לא מסופר עליהם כלום: תּוֹלָע בֶּן פּוּאָה, שלא נזקף לזכותו שום הישג משמעותי חוץ מעצם העובדה שהיה שופט בזמן שלום, לא מושיע בעת משבר אלא מנהיג בימים כתיקונם: "וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּשָׁמִיר" [שופטים פ"י ב]. אז לראשונה, נאמר על אדם שהוא שפט את ישראל לאורך תקופה, ולא שניצח את האויב והביא לשקט בטחוני בלבד. תולע פתח בתהליך חדש של שופטים בעלי הנהגה מדינית מתמשכת לאורך תקופה. דווקא העובדה שתולע איננו מנהיג צבאי כריזמטי אלא דמות שקטה ואפורה יותר, מדגישה את היציבות שהוא מביא ואת המהפכה השלטונית שהוא מוביל.

וכן אחריו, בא יָאִיר הַגִּלְעָדִי, שמעמיק את התהליך:

"וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה: וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים לָהֶם לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ הַגִּלְעָד: וַיָּמָת יָאִיר וַיִּקָּבֵר בְּקָמוֹן" [שם ג-ה].

הכתוב טורח לציין את העובדות הללו אודות העיָרים של בניו, כי בכך מבטא המקרא את המגמה החדשה של התבססות שלטון מסודר בישראל, ובזה חשיבות יאיר הגלעדי. ועכשיו, יפתח מביא את התהליך לשכלול נוסף שמהווה תפנית, בכך שקיבל הסכמת הזקנים והעם לשלטונו.

בניהול המו"מ עם עמון, זוכה יפתח אף בכמה נקודות נוספות: הוא הולך בדרכו של משה ומנסה להימנע ממלחמה, ומנאומו עולה אמונה עמוקה בה' כמוביל תהליך היסטורי.

אכן, למרות נתוני הפתיחה הגרועים, כבן אישה זונה שגורש מנחלת אביו וליקט סביבו אנשים ריקים, הוא מתגלה בשעת צרה כמנהיג גדול: הוא בעל תבונה ואורך רוח, ברורה לו צדקת הדרך, הוא בעל כושר שכנוע (במו"מ עם זקני גלעד), נואם בחסד (במו"מ עם מלך עמון), מצביא גדול ומנצח. ואת הכל הוא עושה מתוך אמונה כששֵם ה' שגור בפיו (הן בהסכמו עם זקני גלעד, הן בנאומו למלך עמון, והן בנדר שנדר עם תום המלחמה).

עם הניצחון הגדול על עמון, נמצא יפתח בנקודת שיא: הוא לא רק מצביא מוערך, אלא בעקבות ההסכם עם זקני גלעד הוא הופך למנהיג עבֵר הירדן המזרחי. הקורא מזדהה עם אותו אדם שקופח ע"י החברה, אך לא נשבר והצליח לבנות את עצמו מאפס. אדם שבשעת צרה מוכן לוותר על חשבונות קודמים ולהתגייס להצלת אלו שפגעו בו, ומעל הכל - נושא את שם ה' בפיו וחדור אמונה בהשגחת ה'.

 

הנה, בשעה שהוא יוצא למלחמה מיוזמתו, לאחר שהמו"מ לא הניב פירות, בשעת יציאתו לקרב, יפתח זוכה -כתוצאה ממהלכיו המוצלחים עד כה- לְמה שרק מעטים זכו לו:

"וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן" (כט).

בספר שופטים, "רוּחַ ה'" נאמר על עוד שלשה שופטים נוספים:

על עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז: "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה" [פ"ג י],

על גדעון: "וְרוּחַ ה' לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן" [פ"ו לד],

ועל שמשון: "וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ" [פי"ג כה, ועוד שלוש פעמים, דבר ייחודי ביותר.].

יפתח זכה, כמנהיגי ישראל אחרים לרוח הקודש, לרוח מאת ה' [ולע"ד הפרוש המיוחס לרש"י (דברי הימים א פי"ב יט) אינו צודק, שפירש "רוח ה'" כהתלהבות ספונטאנית, ללא רוח נבואית: "וְרוּחַ לָבְשָׁה אֶת עֲמָשַׂי - טלטנ"ט בלע"ז (TALENT בצרפתית עתיקה פירושו: תשוקה, להט, התלהבות) ולא רוח נבואה, כלומר זה הרוח והרצון לְבשו שקפץ בראש לדבֵר, לפני בנימין ויהודה הבאים עמו, ודוגמתו: ותהי על יפתח רוח ה'". הרי כתוב "רוּחַ ה'", ולא רק "רוח".].

בזכות מעשיו וגבורתו, זכה יפתח לתוספת כוח מרוח ה' החלה עליו. יפתח מסתער על אויביו והודף אותם בקלות. לכן אין המקרא מתאר את מלחמתו - כי אין מלחמה! מסעו של יפתח הוא מסע ניצחון, בו שום כוח אינו יכול לעמוד מולו. לכן נוקט המקרא שלוש פעמים באותו פסוק:

"וַיַּעֲבֹר .. וַיַּעֲבֹר .. עָבַר ..".

אין עצירה, אין צורך במנוחה, אין גם טקטיקה. פשוט הסתערות מהירה ללא כל היסוס או תכנון, מאחר והדבר קורה בסיוע רוח ה' אשר שרתה עליו. וכל הפעלים בלשון יחיד כאילו יפתח לבדו נלחם בבני עמון. מכוח רוח ה' אשר עליו, הוא הולך והודף לבד את אויבי ישראל. למרות שללא ספק נלחמים איתו אלפי לוחמים אחרים, הרי הנצחון נזקף לו בלבד, כי בו התלבשה באותה שעה השכינה.

[לפי התרגום יונתן, הנצחון הזה נרמז בבראשית (פל"א, כא), כשיעקב אבינו ברח מחרן - "וַיַּעֲבֹר אֶת הַנָּהָר וַיָּשֶׂם אֶת פָּנָיו הַר הַגִּלְעָד": "וְאָזַל הוּא עִם כָּל דִילֵיהּ וְקָם וַעֲבַר יַת פְּרָת וְשַׁוִי יַת אַנְפּוֹי לְמֵיסוֹק לְטַוְורָא דְגִלְעָד אֲרוּם חָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְתַמָן עָתִיד לְמֶהֱוֵי שֵׁיזְבוּתָא לִבְנוֹי בְּיוֹמֵי דְיִפְתָּח דְמִן גִלְעָד" (=וילך הוא עם כל אשר לו, וקם ועבר את פרת, וישם את פניו לעלות להר הגלעד כי ראה ברוח הקודש ששם עתיד להיות הצלה לבניו בימיו של יפתח שׁמִן הגלעד). וכן רומז עוד התרגום יונתן ליפתח אצל משה רבינו שהראהו ה' - "אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן" (דברים פל"ד א): "וְאַחֲוֵוי לֵיהּ מֵימְרָא דַה' יַת כָּל תַּקִיפֵי אַרְעָא יַת גְבוּרָן דְעָתִיד לְמֶעֱבַד יִפְתָּח דְמִן גִלְעָד וְנַצְחָנִין דְשִׁמְשׁוֹן בַּר מָנוֹחַ דְמִן שֵׁיבַט דָן" (=והראה לו מאמרו של ה' את כל חזָקי הארץ, את הגבורות שעתיד לעשׂות יפתח שׁמִן הגִלעד, ונִצחונות של שִׁמשׁון בן מנוח שׁמִן שבט דן).] 

"וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה" (ל-לא).

בבואנו להתבונן בנדרו הנורא של יפתח, אין להבינו כתפילה בשעת מצוקה, כתחנונים של המחפש לשווא עקבות רצון בוראו, או כנדר של מתלהב מעצמו, שיכור מגאווה על נצחונו הצבאי. נתינת בני עמון בידי יפתח אינה תמורה לנדר. ההפך הוא הנכון. ברור שיפתח שזכה שצלחה עליו רוח ה' עתיד לנצח, ומהבחינה הזו נדרו מיותר.

אלא זהו נדר ניצחון אלהי. בעקבות התחושה שכל ציפיותיו התגשמו, יפתח פותח את פיו לנדור נדר שיבטא את התרוממות הרוח שלו ודבקותו הנבואית בה'. יפתח חי את הרגע הגדול ביותר בחייו, באמצע המערכה הגדולה שתביא לו השלמת הצלחתו.

מבלי שקיבל שום משוב חיובי מה' [בניגוד לשופטים שקדמוהו], הוא ניגש לקרב המכריע הזה, ורוח ה' שרה עליו. לכן הוא נודר ומקבל על עצמו התחייבות כללית, שלא ברורה לחלוטין גם לו עצמו, וניסוח מעורפל זה יהיה בעוכריו.

"אִם נָתוֹן תִּתֵּן" מובנו - כאשר תִּתֵּן: כאשר תושלם המשימה להכות את בני עמון, מאחר ואני רואה שאתה נותן את אויבֵי ישראל בידִי, הרי שרצוני הפנימי, העז ביותר, הוא לנדור ולהקריב את היקר לי ביותר לפניך יתברך. יפתח -מכוח אמונתו שהביאה לחלוּת רוח ה' עליו- בטוח בנצחונו. הוא אינו אדם מיואש שנפלטו מפיו מלים שלא חשב אותם ולא האמין שיקיימם, אלא זהו נדר נצחון שהוא כולו הודיה לה', ושנובע מאותה רוח ה' אשר עליו. לכן הוא מקדיש, בהתלהבותו הנבואית, עוֹלָה [קרבן כליל לה']: "הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי". אין ספק שבסתר תודעתו הוא יודע שבִתו היא זו שתצא ראשונה לקראתו ואותה הוא רוצה להקריב לה'! הוא נודר את בתו קרבן לה, כביטוי לָהקרבה העילאית של הקב"ה לעמו, והקרבתו שלו לכבוד ה'! [בהמשך ננסה להסביר יותר לעומק את פשר הדבר].

לאחר הנדר, יפתח ממשיך במילוי משימתו, כשהוא לא רק הודף את האויב משטחי השבטים, אלא מנהל את המלחמה על אדמת האויב. מלחמה זו תוכתר בהצלחה מוחצת:

"וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (לב-לג).

בְּנֵי עַמּוֹן נכנעו לחלוטין "מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" - אין יפתח זוקף את נצחונו לעצמו, הוא רואה את עצמו כשליח עמו, שופט המושיע את ישראל.

ולאחר שהדף את עמון מעבר לשטחם של שבטי עבר הירדן, ולא נשקפת יותר כל סכנה לישראל, חוזר יפתח "הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ" [בית אביו, שם -כנראה- חזר לגור לאחר שהתמנה לראש שבטו].

"וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת" (לד).

יש ליפתח רק בת אחת. לכאורה תמוה ש"אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת" בדורות בהן יכלו לשאת כמה נשים. מצאנו שלגדעון היו שבעים בנים, וכן ליאיר הגלעדי יש שלושים בנים, לאיבצן שלושים בנים ושלושים בנות, ולעבדון ארבעים בנים. מה פשר תופעה ייחודית זו, כשהוא עצמו היה בן לאחת הנשים הרבות של אביו, ולו אחים רבים?

ועוד, הכתוב נוקט נוסח שבִמכוון עוקף את קיום אשתו: "אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת"! ממנו ולא ממנה, בתו נולדה רק ממנו! לא מצאנו כל רמז לכך שיש לו אשה!

כנראה שחייו הקשים של יפתח גרמו לכך שנולדה לו רק בת אחת, ובאופן טבעי נקשר מאוד לאותה בת. יש קשר ייחודי בין יפתח לבין בתו, בין האב האוהב לבתו היחידה. [ועוד נבאר בהמשך את משמעות הנתון הזה].

"וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב" (לה).

יפתח מופתע לראות את בתו יוצאת לקראתו. אבל מאחר והיא בתו היחידה, ואין אף אחד אחר בביתו חוץ ממנה, מי או מה חשב יפתח שיהיה "הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי"?! וכי קיווה שיצא "כלב או חזיר"?! האם חשב שפרה או כבש יצאו לקראתו?! הרי ברור שלקראתו יצא רק בן אדם, ואין מישהו אחר בביתו חוץ מבִתו! [עיין בספר שמואל (א פי"ח ו): "וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל לָשִׁיר וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים". כך היה המנהג באותם הימים, ולכן ודאי ידע יפתח שלאחר נצחונו - תצאנה הנשים, ובתו בפרט, לקראתו!].

ומה פשר זעקתו: "הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי"?

"הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי" - הִכְרַעַת אותִי, מוטטת אותי. אני שנלחמתי וניצחתי את אויבַי, הוכרעתי על ידי בתי! ועוד -לשון נופל על לשון- "אַתְּ הָיִיתְ בְּעֹכְרָי" - כמו שפירש רש"י [על איוב פכ"ב כה]: "את היית בעוכרי - עִם עוכרי", עם אויבַי. הוא כאילו מאשים את בתו היחידה, בכך שהיא הורסת את הרגשת הנצחון הלאומי והאישי שלו. איך הוא מאשים אותה אחרי שהוא זה שנדר בחופזה וגרם להסתבכות הזו?! האמת שאין כאן האשמה ממש, אלא קביעת עובדה כואבת. מתברר -אומר יפתח- שאת, היחידה שהייתה לידִי בתקופה הקשה, היום בעוכרָי. ואני מוצא את עצמי לבד, כשאני ניצב מול מצב בלתי אפשרי. יפתח מגלה לחרדתו שעליו להקריב את בתו היחידה כתוצאה מנדרו. הוא מתמוטט וחש חסר אונים מול האסון שפוקד אותו. אבל הוא מוסיף מיד: "וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב"! אין מנוס מלקיים את הנדר ולהקריב אותה לעולה לה'.

יפתח לא השתמש במילה הפשוטה "נדרתי", אלא אמר "פָּצִיתִי פִי". מעיון בפסוקים אחרים בתנ"ך [עיין בישעיהו פ"י יד; ביחזקאל פ"ב ח; בתהלים פכ"ב יד; ושם פס"ו יד; באיכה פ"ב טז; ושם פ"ג מו] עולה ש"לפצות פיו" פירושו לפתוח פיו ללא שליטה, לפעור פיו [כלשון הנביא ישעיהו (פ"ה ה): "וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק"]. כך כאן, יפתח דיבר יותר מדי וללא שליטה, והתוצאה נוראה.

האם כדעת חז"ל וכל המפרשים [ע' לעיל], טעה יפתח, אם מפני שהיה עם הארץ, ואם מפני שהיה גאוותן, ואם משתי הסיבות יחד?

כאמור למעלה, יפתח התגלה לפנינו גם כאדם חכם ובקי בתורה, וגם כבעל תודעה לאומית מחודדת, וודאי לא גאוותן עד כדי כך! למה לא ניסה להתיר את הנדר למרות שיכול היה למצוא פתח לנדרו? הרמב"ן על התורה [ויקרא פכ"ז, כט] מפרש למה טעה יפתח לחשוב שלא ניתן לבטל את נדרו:

"על דרך הפשט: יאמר הכתוב [פסוקים כח-כט: "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה': כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת"] כי כל המחרים מִשלו בין אדם בין בהמה ושדה אחוזתו הוא קודש לשם, [והיינו] שהן חרמים לכהנים ואין להם פדיון [=כך עולה מפסוק כח], אבל המחרים מן האדם שאינו שלו [=בפסוק כט] כגון הנלחמים על אויביהם ונודרים נדר, [כמו] 'אם נתון תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם' (במדבר כא ב), ימותו כל האדם הנמצא בהם. והטעם, שאין דעת הנודר כן לתתו לכהנים, רק שיהיה הכל אסור בהנאה, כי נתכוון להכרית האויבים ולכלותם".

אם כן, יש שתי אפשרויות של חרם: או שהאדם החרים נכסיו שלו ואז הם הופכים להיות לכוהנים, או שהחרים אויבים ואז דינם למיתה.

"וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל חל וקיים להמית אנשים, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עוֹלה מִדבר שאין ראוי לה' - חס וחלילה! ולכך אמר [ריש לקיש] בב"ר (פר' ס', ג) שאפילו הקדש דמים לא היה חייב, ונענש בדמה".

יפתח טעה לדמות נדרו זה לחרם על אויב, וזו טעות כי הרי בתו לא הייתה אויב ולא עברה שום עבירה! לכן הנדר לא חל כלל.

הפירוש הזה של הרמב"ן יפה ללא ספק, אך אינו מתיישב כל כך על פי פשוטו של מקרא. כל המושגים האלו של חרם ונדר על אויב לא הוזכרו ולא נרמזו כלל, וטענת יפתח, שאף בתו מסכימה עמו, היא שמשנדר, אין אפשרות להתיר את הנדר, ללא כל נימוק הלכתי.

איך יתכן שלא הבינו, לא הוא ולא בתו, מה שכל ילד מבין, שאם הוא נתקל בבעיה הלכתית קשה כזו, של נדר נורא שלא יעלה על הדעת לקיימו, עליו לפנות לחכמים שיחפשו עבורו פתח של היתר?! ואיך יתכן שאף אחד מסביבם לא הבין את זה, ואף אחד אינו מעיר לו על אוויליות נדרו?! זקני גלעד ותושביה, כל זקני ישראל כהניו ונביאיו, לאן נעלמו?! אין מי שיעוררוֹ לחפש פתח לנדרו?!

ועוד יש להעיר הערה חשובה נוספת: שמואל הנביא שכתב את ספר שופטים, אינו משמיע ביקורת על מעשיו של יפתח, והדברים מתוארים כאילו אכן לא היה מנוס אלא לקיים את הנדר הנורא! המקרא אף מספר לנו על המנהג שינהגו בנות ישראל מכאן ואילך "לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה", והכל מסופר בנימה רגועה, כאילו כל אדם היה נוהג כך במצב דומה. כאילו אין בכל זה משהו חריג ומזעזע! [ולומר שהקרבת קרבן אדם הוא שריד ממנהגי הכנעניים או בני עמון -בהם נלחם!-, או שנעשה בהשפעתם, כחלק מההתבוללות בהם, זהו הסבר פשטני ולא מתקבל על הדעת, לאור גדולתו הלאומית והרוחנית של יפתח. זהו עלבון ליפתח ולדורו, לשמואל הנביא שכתב וערך את הספר, וגם לקורא בן ימינו!]

אם כן, חייבים לומר שלמרות שיפתח אומר שפצה פיו, פתח פיו ללא מחשבה, והשמיע דברים אשר לא כן הם, אי אפשר לקבל את דבריו במובנם השטחי. לא יתכן שיפתח לא שם לב כלל להשלכות הניסוח המעורפל [אך למעשה ברור למדי!] של נדרו.

נראה שבאומרו "וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב", כוונת יפתח להדגיש שלא דיבר מתוך מחשבה ותכנון, לא כתוצאה מהחלטה מחושבת, אלא המלים נפלטו מפיו נגד רצונו. כי אכן, הוא פתח את פיו ללא מחשבה, במין אינסטינקט רוחני-אלוהי. לכן - "לֹא אוּכַל לָשׁוּב"! התרת נדרים אינה באה בחשבון.

כל עיקרון התרת נדר הוא למצוא פתח לנדר, לומר שהנודר לא מספיק חשב על תוצאות נדרו, ולכן ניתן להתירו למפרע לאחר שהתברר שההשלכות לא נלקחו בחשבון. אבל כאן, הרי, מלכתחילה לא היתה כל מחשבה או תכנון לנדר הזה. הוא כולו נובע מהתפרצות פנימית, מתוך ודאות אמונית מוחלטת שלא במישור ההגיוני, ולכן לא יתכן לבטלו.

גם בתו מאשרת ומקבלת את הדין. היא אינה שומעת ומקבלת בפסיביות את דברי אביה, אינה סובלת בשקט את גזר הדין של אביה, אלא היא שותפה אקטיבית, והיא תומכת בהחלטתו!

"וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן" (לו).

דבריה לא נאמרו מתוך יאוש אלא מתוך השלמה והסכמה: אם נפלט מפי אביה נדר אלהי זה, אם כן הכל מאת ה' ששלח לו ישועה גדולה זו, וודאי יש לקיים את הנדר, אפילו אם היא תפסיד בכך את חייה!

לאחר ההלם הראשון, כשיפתח אינו מוצא מלים לענות לבתו [הוא שידע לדבר כל כך יפה עם זקני גלעד ומול בני אמון!], בתו חוזרת ואומרת לאביה:

"וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי:

וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים" (לז-לח).

מלה אחת בלבד אומר יפתח: "לֵכִי"! פסוקים אלו מבהירים שלא היה שום הכרח חיצוני שאילץ את יפתח או בתו לקיים את הנדר. שום לחץ דעת קהל או פסיקה הלכתית מחייבת, רק רצונם החופשי של השנים הוא שגרם לביצוע הנדר. היא יכלה לברוח במשך החודשיים הללו, ואף יפתח מוכן לתת ארכה, ואינו לוחץ לקיים את נדרו כאן ועכשיו. אם היא הייתה מתמהמהת ומתחמקת, סביר להניח שלא היה יפתח רודף אחריה. אלא שלשניהם היה ברור ופשוט שאין לברוח מהנדר, ועליהם לקיימו. ואכן בתום החודשיים, כמתוכנן, היא שבה לאביה לעשיית הנדר.

"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל: מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה" (לט-מ).

"וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר" - מה עשה? לא כתוב! ואף לא נרמז. נחלקו המפרשים על המדרשים: לפי המדרש, אביה הרג אותה והקריב אותה ממש. לפי המפרשים, החולקים על גישת חז"ל, הוא הקדיש אותה לה' והייתה בתולה מוקדשת לעבודת ה' כל ימי חייה.

כן כתב הרד"ק [פי"א, לא]:

"והעליתיהו עולה - דעת רז"ל בזה ידועה. וא"א ז"ל פירש: והעליתיהו - הוי"ו במקום "או", ופירש "וְהָיָה לַה'"-הקדֵש, אם אינו ראוי לעולה, "אוֹ הַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה"-אם ראוי לעולה, ויפה פירש. וכן נראה מהפסוק כי לא הֵמיתָהּ, שאמר ואבכה על נפשי, לאות כי לא הֵמיתָהּ. ומה שאמר גם כן ויעש לה את נדרו אשר נדר, ולא אמר ויעלה עולה, לאות כי פְרוּשָה הייתה, וזהו את נדרו אשר נדר והיה לשם. כך נראה לפי פשטי הפסוקים, ודברי רז"ל אם קבלה היא בידם - עלינו לקבלה".

וכן המלבי"ם [שופטים פי"א, לז ולט] פירש:

"ואבכה על בתולי, שהתייחדה ופרשה את עצמה בל תנשא לאיש, רק תעבוד את ה'. ויעש לה את נדרו כו', והיא לא ידעה איש, בזה עשה לה נדרה במה שלא ידעה איש, ונשארה צרורה עגונה עד מותה, והיה זה מצווה לפי דעתו. ודעת חז"ל שהעלה עולה ממש".

אבל הרמב"ן [שהוזכר לעיל] חולק נמרצות על דרך זו, כשהוא מייחס אותה לר"א אבן עזרא [אך פירושו לשופטים לא הגיע לידנו]:

"ואל תהיה נפתה בהבלי רבי אברהם [אבן עזרא] האומר כי פירוש 'והעליתהו עולה', לומר שאם יהיה היוצא מדלתי ביתי איש או אשה והיה לה' קודש, שיהיה פָרוש מדרכי העולם לעמוד לשרת בשם ה' בתפלה והודות לאלהים, ואם יהיה דבר ראוי ליקרב אעלנו עולה. ועשה בית לבתו מחוץ לעיר והתבודדה שם וכלכלה כל ימיה ואיש לא ידעה והיתה בתו צרורה. ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה' איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו ונתתיו לה' (ש"א א יא) והיה משרת בבית ה', לא פרוש. וכפי משפטי התורה אין ביד האדם שיִדוֹר ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה. ואם הדבר כן, היתה בתו הבוכה על בתוליה ורעיותיה עמה כזונות לקלס אתנן, וח"ו שיהיה חוק בישראל לתנות לבת יפתח ארבעת ימים בשנה מפני שלא נשאת לבעל והיתה עובדת את ה' בטהרה! אבל הדבר כפשוטו, וטעותו היה ממה שאמרתי".

האמת היא שמהפסוקים לא ניתן להכריע, ואין לשני הפרושים שום סמך או הוכחה ברורה מהפסוקים. ואין הדבר מקרה! כי אין המקרא מעוניין להיכנס לסוגיה הזו. יפתח נאלץ לקיים את נדרו, אבל אין להתעמק איך בדיוק. שאלה זו שהעסיקה את כל מפרשי הספר לאורך הדורות, היא שאלה לא רלוונטית ולא חשובה, מאחר וספר שופטים לא ביאר, ובעליל אינו רוצה לבאר, באיזו צורה קיים נדרו [בדומה, מסופר לנו על חרון אף ה' על מרים ואהרן שדיברו לשון הרע על משה, אבל תוכן דבריהם לוט בערפל, ובצדק, כי מדובר על לשון רע! לכן אין לנסות "לנחש" מה אמרו ומה התכוונו לומר בדבריהם "עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר פי"ב א)]. רק חשוב לנו לדעת שאכן קיים יפתח את נדרו. מאחר ומטרת המקרא היא רק להעביר את המסר שיפתח לא הצליח, ואף לא ניסה, לבטל את נדרו, אין לעסוק יותר בפרטי העובדות. כאן, מסתבר, יש חשיבות אמונית להעלים את צורת קיום הנדר, מאחר ובכל מקרה הדבר היה שלא כהוגן. חשוב שנדע שיפתח קיים נדרו - שלא כדין, ותו לא מידי. [בסיכום להלן, ננתח את משמעות הנדר וקיומו].

 

9 . טֵבח בני אפרים:

 

לאחר הנצחון שעליו העיבה פרשת הנדר שיפתח יצטרך לקיים תיכף, מתעוררת בעיה נוספת:

וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ" (פי"ב, א).

"אִישׁ אֶפְרַיִם" - כאיש אחד כל השבט, מתנפלים על הגבור שזה עתה הציל אותם! הם מאיימים לשרוף את ביתו! איך נוקטים באלימות כזו?! השבטים כל כך מפורדים ועוינים זה לזה, שפגיעה בכבוד השבט מצדיק השחתה ואלימות!

זו לא הפעם הראשונה שבני אפרים באים בטענות על בני מנשה. גם על גדעון באו באותה טענה:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה" (פ"ח א).

ההבדל העיקרי בין גדעון לבין יפתח הוא בתשובה. גדעון עונה להם:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר: בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם אָז רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה" (שם ב-ג).

גדעון עונה בענווה, וממעיט בערך עשייתו, לעומת חלק בני אפרים במלחמה. ענוותנותו של גדעון ושפלות רוחו מרפה את כעסם של בני אפרים, ומניחים לו ועוזבים. יפתח לעומתו, עונה בעוז ובתקיפות:

"וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם: וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי" (ב-ג).

מה התכוון יפתח לומר כשכינה עצמו "אִישׁ רִיב"? מצאנו ביטוי זה בעוד מקום בתנ"ך, בדברי ירמיהו [פט"ו י]: "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי אִישׁ רִיב וְאִישׁ מָדוֹן לְכָל הָאָרֶץ", ופירשו שם שאיש ריב היינו אדם שרבים איתו ללא סיבה: "איש ריב - בלי סיבה טבעית" [ר"מ אלשיך], "הריב הוא בלא סיבה" [מלבי"ם]. אמנם יפתח מתייחס רק לריב עם בני עמון, אבל ברור שהוא ממורמר מהיחס העוין שהוא מקבל לאורך כל ימי חייו, כשאחָיו, זקני גלעד, בני עמון, בִתו, ועכשיו בני אפרים, הופכים אותו לאיש ריב, ומאלצים אותו להידיין עמם, מבלי שהוא יהיה אשם בכך. נמאס לו מכל אלו המחפשים בו מומים, ובאים עליו בטענות סרק! לכן, אין לו כוח יותר לוותר ולהיות מנומס. הוא חש כמו כלי משחק בידי ההשגחה העליונה, שמובילה אותו בדרכים עקלקלות. הוא איש ריב של הקב"ה!

לכן, מול בני אפרים, תסכולו הממושך מתפרץ: "לָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי"? לכן תגובתו תהיה קטלנית:

"וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה: וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף" (ד-ו).

הדברים מתוארים ב"סתמיות" שמעצימה את האכזריות. הדברים מעוררים חלחלה! אנשי יפתח שוחטים 42000 מאחֵיהם ללא כל סיבה. רק בגלל סכסוך שיכלו ליישב אם היו דואגים לשבת יחד ומדברים. דווקא יפתח אומן הדיבור נכשל שוב מול באֵחָיו מאפרים.

"וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד" (ז).

לעומת עשרות השנים ששאר השופטים שפטו את ישראל, ששת השנים הללו מבליטות את הכישלון של יפתח שלא הצליח במשימתו הלאומית. רק שש שנים שפט את ישראל. מה שהתחיל כמסע ניצחון מדהים ומרומם, מסתיים במרחץ דמים נורא ומדכא, כשהעתיד סתום ועלום...

 

10 . "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי":

 

לפני שננסה בע"ה לסכם את פרשת יפתח, לאור עיוננו עד כאן, וכדי להתקרב לפתרון, נעיין בסוגיה במסכת תענית [דף ד ע"א] הדנה במעשה יפתח:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: שלשה שאלו שלא כהוגן, לשנים השיבוהו כהוגן, לאחד השיבוהו שלא כהוגן. ואלו הן: אליעזר עבד אברהם, ושאול בן קיש, ויפתח הגלעדי.

אליעזר עבד אברהם - דכתיב והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך וגו', יכול אפילו חיגרת אפילו סומא - השיבו כהוגן, ונזדמנה לו רבקה.

שאול בן קיש - דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עשר גדול ואת בתו יתן לו, יכול אפילו עבד, אפילו ממזר - השיבו כהוגן, ונזדמן לו דוד.

[בויקרא רבה פרשה לז ד, הוסיפו: "כָלב שאל שלא כהוגן שנאמר (יהושע טו) ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה, השיבו הקב"ה: אילו לכדה כנעני או ממזר או עבד היית נותן לו בתך?! מה עשה הקב"ה? זימן לו את אחיו ולכדה, שנאמר וילכדה עתניאל בן קנז".]

יפתח הגלעדי - דכתיב והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי וגו', יכול אפילו דבר טמא השיבו שלא כהוגן - נזדמנה לו בתו. והיינו דקאמר להו נביא לישראל: [ירמיהו ח'] הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם.

וכתיב [ירמיהו י"ט ה] וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי. אשר לא צויתי - זה בנו של מישע מלך מואב, שנאמר [מלכים ב' ג' כז] וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ, ולא דברתי - זה יפתח, ולא עלתה על לבי - זה יצחק בן אברהם".

הסוגיה הזו מעוררת תמיהות רבות. השאלה המרכזית [שכבר צייננו לעיל] היא למה באמת הקב"ה "השיבו שלא כהוגן" ליפתח? הגמרא אינה נותנת שום נימוק, ואף המפרשים שניסו למלא את החסר לא הביאו הסברים משכנעים. הרי, הפגם העיקרי של יפתח אינו באמירת הנדר, כי אם בסירוב לבטלו ובביצועו! למה ה' לא ריחם עליו כשם שריחם על שאוּל או כָלב [שהובא במדרש אבל לא הוזכר כאן בגמרא, עיין רש"י ותוספות] שנהגו כמותו ממש?! גם כָלב ושאוּל, מתוך לחץ, הוציאו מפיהם דבר שאינו כהוגן, ובכל זאת הקב"ה זימן להם כהוגן! ועוד, התבוננות בארבעת המקרים הללו מעלה תופעה מוזרה שדרושה הסבר: בארבעת המקרים מדובר בנדר בו מעורבת בת: רבקה בת בתואל, בת כלב, בת שאול ובת יפתח! והנה, בפרשת הנדרים שבתורה [במדבר פ"ל ד-יז], מתברר שכל כולה עוסקת בנדרי הבת! כמו שמסיימת הפרשה:

"אֵלֶּה הַחֻקִּים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ בֵּין אָב לְבִתּוֹ בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ". כי נדרי האיש אינם ניתנים להפרה ולביטול: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" [שם, ב].

האם מקרה הוא? חכמי הסוד רמזו לכך שמהות הנדר קשורה דווקא לנקבה [עיין פי' ר"מ ריקאנטי על פרשת מטות], דבר ההופך את נדר יפתח שלכאורה לא פירט בו על מי נדר, לשקוף עוד יותר. לא רק שמבחינה טכנית, מי שעלול לצאת מביתו לקראתו תהיה בתו, מאחר ואין אדם אחר בבית, אלא בעצם העובדה שנדר נדר, קישר את עצמו לנקבה, ממילא לבתו. 

ואם לא די בכך, המשך הסוגיה עוד יותר תמוה. הגמרא דורשת את הכתוב בירמיהו [י"ט ה] וכורכת יחד עקידת יצחק, נדר יפתח על בתו ושחיטתו של בן מישע מלך מואב! הנביא, לפי התלמוד, מזהיר את ישראל שאין לעשות קרבן אדם, אבל עצם צירוף שלושת מקרים אלו יחדיו מעורר חלחלה, ואף מַפנה את מבטנו לעבר סוגיית מלך מואב שהיא סוגיה מזעזעת ומשונה ביותר.

 

11 . הקרבת בן מלך מואב:

 

ספר מלכים [ב פ"ג] מספר על המלחמה של שלושת המלכים, מלך ישראל יהורם בן אחאב, מלך יהודה יהושפט, ומלך אדום, נגד מלך מואב, מלחמה בה נצטוו להשמיד ולהרוס כל ערי מואב:

"וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכָל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים" [מלכים ב פ"ג יט].

אלא שדווקא ביצוע הוראה זו של הנביא אלישע גורמת הסתבכות בלתי צפויה:

"וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ: וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ" (שם כו-כז).

מרוב לחץ, מישע מלך מואב מקריב את בנו הבכור לעולה. והתוצאה מפתיעה ומזעזעת עוד יותר מהמעשה הברברי עצמו: "וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל"! ושלושת המלכים עוזבים וחוזרים לארצותיהם! איך יתכן שקרבן אדם יתקבל על ידי ה' עד כדי לקצוף על ישראל?! המפרשים חידשו פירוש מעניין, הובא ברד"ק, וניסוחו הראשון הוא תשובה של רב האי גאון:

"קצף מלך מואב על מלך אדום, ויקשה בעיניו כי נלוה מלך אדום אליהם, .. ויש אומרים כי בן מלך אדום שהיה עומד למלוך תחת אביו היה ערבון אצל מלך מואב, כי כן יהיו בני המלכים לערבון בידי המלכים אשר כערכם, וישרוף אותו מלך מואב לעין השמש לסיד להעציב את מלך אדום ולהעציב גם את ישראל, כי קרה כדבר הזה למי שהלך אתם ועזר להם. .. ומה שנאמר "ויהי קצף גדול על ישראל" אין זה מאת האלהים, ואל יפרשוהו המפרשים 'כעס', אלא יפרשוהו 'רעה גדולה', כי רע הדבר הזה בעיני ישראל מאד".

כאמור, כך הביא גם הרד"ק ועוד מפרשים אחרים, אבל קשה מאוד לקבל פירוש זה שאין לו כל בסיס בכתוב, והוא בנוי כולו על מה שלא כתוב, ועל פירוש המלה "קצף" באופן חריג ולא מתקבל על דעת. ואכן חז"ל פירשו כמתבקש שהקצף הוא קצף וחמת הקב"ה על ישראל, בגלל הקרבת בנו הבכור של מישע מלך מואב. ובמסכת סנהדרין [דף לט ע"ב] נחלקו לגבי הקרבה זו:

"וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, רב ושמואל, חד אמר: לשם שמים, וחד אמר: לשם עבודה זרה. בשלמא למאן דאמר לשם שמים - היינו דכתיב וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל, אלא למאן דאמר לשם עבודה זרה אמאי ויהי קצף? - כדרבי יהושע בן לוי. דרבי יהושע בן לוי רמי: כתיב [יחזקאל פ"ה ז] וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם וכתיב [יחזקאל פי"א יב] וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם עֲשִׂיתֶם - כמתוקנין שבהם לא עשיתם, כמקולקלין שבהם עשיתם".

לפי הגמרא, אם מישע התכוון לשם שמים, שהקריב את בנו לכבוד ה', "היינו דכתיב וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל"! מובן שה' יקצוף על ישראל! איך יתכן?! הגמרא אינה מסבירה. היד רמה [שם] מפרש שזהו קל וחומר:

"מי שאינו מצוּוֵה עשה כך, מי שמצוּוֵה על אחת כמה וכמה שהיה חייב לעשות".

מסירות הנפש של מישע שמוכן להקריב את בנו לה' מהווה קטרוג על ישראל שלא היו מוכנים לגלות מסירות כמוהו, למרות שקיבלו על עצמם עול מצוות. העיקר במצוות היא המסירות, המוכנות להקריב את היקר מכל עבור אמונתנו בבורא, כמו שעשה אברהם בזמנו שהלך להקריב את בנו יצחק.

ואנחנו עומדים ותמהים: סוף סוף מדובר במעשה זוועה "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"! איך אפשר לטעון שהקרבת מישע את בנו "לשם שמים" יהיה לרצון לפני ה'?!

ובאמת יש לשאול גם על עקידת יצחק. אמנם ברור שבסופו של דבר, אברהם לא נדרש להקריב ממש את בנו, אבל בכל זאת, "הווה אמינא" של הקב"ה גם היא צריכה תלמוד! איך ציוה ה' על אברהם והטעה אותו לחשוב שקרבן אדם רצוי לפניו, אף אם בסופו של דבר הקב"ה "תיקן" את דבריו? הרושם שנותר הוא שהדבר היה אפשרי, אם כי בסופו של דבר לא נצרך. וכך עומדות לפנינו שתי הסוגיות הללו של אברהם ו-להבדיל-מישע, ומהוות תעלומה קשה.

מצאתי שפרופ' יהודה אליצור ז"ל יישב את סיפור מישע באופן מפתיע [במאמר "עולת מישע"], וכך דבריו:

"הצדק עם הפרשנים המבארים גם כאן 'קצף' - מגפה. בעניין זה די להצביע על במדבר פי"ז, יא: 'יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף', ועל ההקבלה המאלפת בין שמ"ב פכ"ד ובין דהי"א פכ"ז: הדֶּבֶר המכונה גם מַּגֵּפָה  בשמ"ב, נקרא בדברי הימים א (פכ"ז, כד) בפירוש קֶצֶף. ..

קשה עדיין בכל זאת להבין את המקרא: על שום מה מספר הוא את מעשה מישע, ועל שום מה הוא מכנה אותו נגף בשם 'קצף'? ומדוע אפוא קצף ה' על עמו? ..

קרבן מישע, התאוששות המואבים, הארכת המצור, המגפה ונסיגת ישראל הינם שרשרת אחת של סיבות ומסובבים, צד אחד של הקורות, ודווקא הצד הרציונאלי-החומרי-האנושי. ואילו המשמעות השנייה של הקורות היא קצף ה' על ישראל, שבכוחו פועלת כל אותה שרשרת מאורעות עלי אדמות. מקורו של קצף ה' הוא כמובן במחיצת ההשגחה האלוהית החופפת על המאורעות".

השגחה זו מתוארת "בפרטות ובאריכות בגרעינו של הפרק למעלה, בפסוקים י-כ. הנביא הזועם דוחה את מלך ישראל (פסוק יג): וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מַה לִּי וָלָךְ?! לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ! לבסוף הוא מבשר ישועת ה' בזכות מלך יהודה וניצחון למען תת נקמת ה' במואב. נמצא מלך ישראל נישא על כנפי ישועת פלא שלא נועדה לו, והוא מבקש לקטוף פירותיו של ניצחון שאין הוא זכאי לו לפי תורת ההשגחה הנבואית. לכן יצא על ישראל קצף ה'. ..

המגפה היא כאמור חוליה בשרשרת הרציונאלית של המאורעות, ורק כינויה 'קצף' רומז לרקע האי-רציונאלי, הטרנסצנדנטי, של הפרשה. כינוי זה בא להזכיר ולהדגיש, כי כל אותה השתלשלות הגיונית ומובנת, לכאורה, שבסיומה נפל נגף בצבא המנצח, אינה אלא תוצאה של חרון ה' על ישראל. מכאן, שקרבן מישע אינו הגורם של אותו חרון כי אם חוליה בשרשרת תוצאותיו. ולפי פשוטו, אין הכתוב מתכוון לומר כי אותו קרבן פעל בספירה אלוהית כלשהי".

יש להוסיף ולציין שכתוצאה מכעס הנביא [שהוא כעס הקב"ה] על מלך ישראל, הוא מתקשה להגיע לנבואה, והוא מבקש (פסוק טו): "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'". בהחלט יצא הקצף על ישראל, אם אף הנביא כועס ומתקשה להירגע!

ברגע שמידת הדין מתוחה על ישראל, כל מעשה קטן אף אם הוא פסול מעיקרו, עלול להשפיע ולגרום ח"ו לאותה מידת הדין להנחית מכה כואבת על ישראל. לכן, המעשה הנורא של מישע שהיה בו ניצוץ של מסירות, של אמונה, ושל תחינה לה', גורם לקצף ה' שהיה "מרחף" מעל ישראל, לנחות וליגוף את צבאות שלושת המלכים במגפה שאילצה אותם לסגת. אכן, לא קרבן מישע הוא "הגורם של אותו חרון". נהפוך הוא, הוא רק "חוליה בשרשרת תוצאותיו": חרון אף ה' על ישראל הוא שגרם שקרבן זוועתי זה יהווה קטרוג על ישראל. ופרופ' אליצור מעיר:

"פרק זה אינו כלל יחיד במינו, יש במקרא עוד פרשיות הבנויות כתבניתו: ביהושע (פ"ז) למשל, מספר הכתוב כי ישראל נחלו מפלה בהעי, וגוף התיאור כולו רציונאלי, .. מסתבר כי שיקול דעתם היה מוטעה, והם זלזלו יתר על המידה בכוחות העי. ..

אלא שגם לסיפור זה מקדים הכתוב - בקטע מיוחד בפתח הפרק - את המימד ההשגחתי (פסוק א): וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם .. וַיִּחַר אַף ה' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. הווה אומר, כל ההשתלשלות המתוארת לקמן אינה אלא ביטוי ארצי-אנושי לאותו חרון אף אלוהי".

נראה לי שיש להמשיך את קו המחשבה הזה, ולהוסיף שעקידת יצחק מלמדת שיש ערך חיובי אף להקרבת בן [או בת!]. לא בכדי הדגישה התורה פעמיים בספר ויקרא [פי"ח כא; פ"כ ב-ה], ועוד פעמיים בספר דברים [פי"ב לא; פי"ח י] את איסור להקריב "לְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן" [מלכים א פי"א ז], "וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן" [מלכים ב פרק כג יג], ובמסגרת טיהור ממלכתו מכל סוגי הע"ז והבמות, המלך יֹאשִׁיָּהוּ יהרוס "אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ" [מלכים ב פכ"ג י].

ואף הנביא ירמיהו יצטרך לזעוק: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"! [פ"ז לא]. וכן הנביא יחזקאל [פ"כ ל-לא]: "כֹּה אָמַר ה' הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים .. בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם".

יש בעבודה זרה הנוראה הזו משהו מושך במיוחד, משום שטמון בה יסוד חיובי שבא לידי ביטוי -בקדושה- בעקידת יצחק: המסירות והשאיפה להקריב את יקר מכל, את ההמשכיות, הבן היחיד או הבכור, "ראשית אונו".

מתוך כך, ניתן לחזור ולעיין בנדרו של יפתח, הצלע השלישי בסוגיה במסכת תענית, יחד עם עקידת יצחק בנו של אברהם, והקרבת בנו של מישע מלך מואב. גם אצל יפתח פעלו ללא ספק אותן התחושות שהזכרנו, וכן דרכי ההשגחה האלהית פעלו באופן זהה.

 

12 . סיכום פרשת יפתח, שופט-אלהים:

 

בבואנו לברר את פשר תעלומת נדרו של יפתח, נסכם בע"ה את הנקודות העיקריות שהביאו אותו למעשה המשונה הזה.

א. יש לשים לב לרקע המשפחתי של יפתח. הוא בן אשה זונה, ויש לו בגללה "שום של ליצנות" כלשון המדרש, יש בו מימד של קלות ראש וחוסר רצינות. לא שיפתח לא היה מאמין או שהיה מושחת ח"ו, אלא שהרקע הקשה הזה השפיע עליו וגרם לו להיות "תלוש" במקצת מבחינה חברתית, אדם שאינו מבין תמיד באיזו סביבה הוא חי ואיך עליו להתנהג. אם נוסיף את העובדה שדחו אותו אחָיו, והוא נאלץ לחיות בשולי החברה, הרי שזהו מתכון בטוח לתסכולים ולתגובות לא מאוזנות ולא תמיד מוצלחות!

ב. הרקע המדיני-חברתי-רוחני של תקופתו גם הוא מהווה קושי גדול. ההתפוררות הדתית [ריבוי ע"ז] שהביאה בעקבותיה גם התפוררות חברתית [מלחמות אחים ונתק בין השבטים] גרמו למתח הולך וגובר בין ישראל לבין אביהם שבשמים. וכשיפתח עולה על במת ההיסטוריה, היחסים האלו בשפל המדרגה כשהמקרא מסכם אותם בביטוי קצר וקשה במיוחד: "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל". אמנם ה' יציל ויושיע את ישראל מאויביו מבחוץ, אבל מאחר ולא טיפלו ב"אויב מבפנים", בנפילה האמונית - הישועה תהיה חלקית בלבד.

הדבר בא לידי ביטוי בראש וראשונה בכך שאין התגלות נבואית המבשרת את הישועה, כמו שהיתה עד אז לפני הופעת כל שופט. יפתח יצטרך לפעול על רקע "הדממה האלהית". אם כן, כשמידת הדין האלהית מתוחה על ישראל, יחד עם מידת הרחמים החפצה להושיע אותם, עולה הצעת זקני גלעד, שהיא כל כולה אילוץ, ויפתח מקבל אותה לאחר מו"מ דחוק איתם.

המשא ומתן של יפתח עם זקני גלעד דומה להפליא למסופר בפרק הקודם על המו"מ בין הקב"ה לבין ישראל.

אם נשווה דברי הקב"ה בפרק י' עם שיחת יפתח וזקני גלעד בפרק יא, אי אפשר שלא להתרשם מההקבלה הברורה בתוכן:

דברי ה' (פ"י יג-יד): "וְאַתֶּם עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים לָכֵן לֹא אוֹסִיף לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם: לְכוּ וְזַעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם בָּם הֵמָּה יוֹשִׁיעוּ לָכֶם בְּעֵת צָרַתְכֶם"

דברי יפתח (פי"א ז): "הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם".

זקני גלעד זעקו לה' שיציל אותם מבני עמון, ועכשיו זועקים ליפתח לעזרה מאותו אויב. והקב"ה ויפתח עונים כאחד: הרי עזבתם אותי, דחיתם אותי! מה לי ולכם עכשיו?! גם ה' וגם יפתח גוערים בבני שיחם על התנהלותם חסרת יציבות ורצינות.

ותשובת הזקנים זהה. הם עונים לה' וליפתח: אמנם נכון עזבנו ודחינו אותך, אך היום אנו שבים אליך, ואנחנו מוכנים שתשפוט אותנו. לגבי הקב"ה, הכוונה שה' יעניש אותם אם צריך [=דין], ולגבי יפתח הכוונה היא למנות אותו עליהם לשופט, שופט שלפעמים, כשהוא חורץ דינו של הנאשם, נקרא בתורה אלהים! יש וה' האלהים הוא שופט, מידת הדין, ויש והאדם השופט הוא אלהים!

יש להניח שיפתח ידע על דברי ה' הקשים לישראל, והזדהה עם התוכחה מאחר והוא עצמו חש על בשרו את תחושת הבגידה שהרחיקה אותו ממשפחתו, וכן חש את החנופה של אלו שהרחיקוהו ועכשיו מנסים לשכנעו לחזור כשמתברר להם שהם זקוקים לו. וכך נוצרה בתודעתו מערכה כפולה של תחושת נבגד שבכל זאת בא לחלץ את הבוגדים בו, במישור האלהי ובמישור אישי.

ג. יפתח אוהב לדבֵר ויודע להשתמש בפיו. אף שמו של יפתח רומז על מהותו: מצאנו הרבה פסוקים בתנ"ך על כך שה' יִפְתָּח פיו של עבדו. והמפורסם בפסוקים הללו: "וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן" [במדבר פכ"ב כח], ועוד עיין ישעיהו פנ"ג ז: "וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה וְלֹא יִפְתַּח פִּיו"; יחזקאל פכ"ד כז: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפָּתַח פִּיךָ אֶת הַפָּלִיט וּתְדַבֵּר וְלֹא תֵאָלֵם עוֹד"; תהלים פל"ח יד: "וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו"; משלי פכ"ד ז: "רָאמוֹת לֶאֱוִיל חָכְמוֹת בַּשַּׁעַר לֹא יִפְתַּח פִּיהוּ".

יפתח מושפע משמו, ורואה בו השראה, ושמו נאה לו. הוא פותח את פיו ומשתמש בכוח המיוחד הזה שניתן לאדם בכלל, ולו בפרט. יִפְתָּח יִפְתַּח פִּיו לעתים קרובות במהלך הרפתקאותיו! הוא ינהל מו"מ עם זקני גלעד ועם בני עמון בהצלחה, אך ייכשל בנדרו ועם בתו, וגם עם בני אפרים.

אם כוחו בפיו, למה הוא נכשל בפיו ברגעים הגורליים ביותר?! אולי דברי התיקוני זוהר [הקדמה דף יז ע"א] יכולים להאיר מעט על הסיכונים של אדם כמו יפתח:

יסוד - סיומא דגופא אות ברית קדש, מלכות - פה תורה שבעל פה קרינן ליה".

הדיבור שהוא המגלה את המחשבה והמוציא לחוץ את פנימיותו של האדם, נובע הוא מאבר ברית המילה, ויפתח הוא בן אשה זונה!... פתיחותו ויכולתו של יפתח לדבר היא בעוכריו מפני שיסודותיו בנידון בעיתיים! הוא אינו נקי באותו תחום עדין שהוא שורש הדיבור. לכן, יש והמלים נפלטים מפיו של יפתח, מבלי שתהיה לו שליטה על כך...

ונראה שיש בכך הסבר גם לתמיהה שעוררנו לעיל על כך שהמקרא אפילו אינו רומז לקיום אשתו של יפתח. וכן, הדבר מאיר גם על כך שיש לו רק בת אחת, שללא ספק היה קשור אליה מאוד, כמו שאפשר להיווכח מהסכמתם המשותפת לביצוע הנדר. נראה שיפתח נקט בדרך הפוכה מהוריו וצמצם עד המקסימום העיסוק בתחום הרגיש של פו"ר. לכן, התפתח קשר הדוק מאוד בינו לבין בתו היחידה.

ד. אך מצד אחר, ברור שיפתח הוא אדם בודד מאוד. יש לו משפחה אך היא דחתה אותו. יש חבורה של לוחמים מסביבו אך הם אנשים ריקים, שאין בינו לבינם שום דבר עמוק ורציני. אין לו אשה ויש לו רק בת אחת שגם היא, מסתבר, תהיה "בעוכריו" - נמנית עם אויביו [גם אם בעל כרחה, ובגללו!]. זקני גלעד מנסים לנצל אותו, בני עמון מנהלים מלחמה נגד ישראל, ובכך נגדו; ובני אפרים גם הם יבואו להילחם נגדו. כולם הפכוהו ל"איש ריב", אדם שכולם נלחמים בו ללא סיבה, מבלי שגרם לכל העוינות הזו. ובכך הוא דומה עוד יותר לבוראו שאף הוא רב עם האדם: "לָכֵן עֹד אָרִיב אִתְּכֶם נְאֻם ה' וְאֶת בְּנֵי בְנֵיכֶם אָרִיב" [ירמיהו פ"ב ט], "כִּי רִיב לַה' בַּגּוֹיִם" [ירמיהו פכ"ה לא]. לכן, כמו שראינו לעיל, המקרא מתאר את מלחמתו בבני עמון, כאילו היה הוא לבד נלחם מול האויב.

וכך מצטיירת לפנינו תמונה חריגה של שופט שאינו כלל כשאר השופטים. בדומה אולי לשמשון, יפתח עומד בודד במערכה מול אויבי ישראל, בדידות שאמנם אינה בדידות פיזית כמו אצל שמשון, אבל מבחינה פסיכולוגית-חברתית, בהחלט בדידות! יפתח אינו יכול להכריז שהוא יושב "בְּתוֹךְ עַמִּי" [מלכים ב פ"ד יג]! הוא חורג מהכלל המפורסם [אבות פ"ד מ"ח]: "אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד"! הוא שופט את ישראל כשהוא יחידי, בודד, וכך הוא רומז בסיום נאומו לבני עמון: "ישפוט ה השופט"!

הקב"ה הוא שופט יחיד מלמעלה, כשם שאני, יפתח, שופט יחיד למטה.

ה. האמת היא שהמאפיין את כל השופטים המושיעים הוא העובדה שהם פועלים לא מתוך בחירת עם ישראל בהם אלא בחירת ה' בהם. מנהיגות השופט [כמו שכבר הסברנו לעיל בפתיחת המאמר] אמורה לייצג את מנהיגות הקב"ה. השופט אינו מנהיג של עם ישראל, אלא נציג של הקב"ה להנהגת העם. הוא מושיע את ישראל בשמו ומכוחו של הבורא, ולא מכוחו של עם ישראל הבוחר בו להנהיגו. אך אצל יפתח, בפעם הראשונה בהיסטוריה של עם ישראל, אנו נפגשים עם מנהיג נבחר שהופך להיות שליחו של הקב"ה. ממצביא נבחר הוא הופך לשופט-אלהים.

נוצרת הקבלה מפתיעה ומעוררת מחשבה בין הקב"ה ליפתח, ונראה שיפתח עצמו היה ער לכך. אך מצבו של יפתח עדיין חריג לעומת השופטים שקדמוהו והמלכים שבאו אחריו, מפני שאף אחד לא ממש בחר בו. לא זקני גלעד שנאלצו לפנות אליו, ולא הקב"ה שלא פנה אליו כלל. יפתח פועל על דעת עצמו, ורק מתוך עשייתו, לאחר שכבר ביצע את החלטותיו, שהתמנה על עמו כ"ראש וקצין", וכבר יצא לקרב נגד אויבי ישראל - הוא מקבל איתות ברור משמים שמעשיו רצויים, וצלחה עליו רוח ה' בשעת הקרב.

ו. כל הנתונים הללו יצרו יחדיו תחושה חזקה של הזדהות יפתח עם ה'.

ולכן הוא נודר נדר. עצם הרצון לנדור נובע מאותה הזדהות, מהתחושה החריפה שהוא -יפתח- נמצא כאן כדי לייצג את בוראו, למלא את מקומו בעולם הזה. הדחף לנדור הוא שאיפתו העזה של יפתח להקריב הכל עבור בוראו. הנדר יהיה ביטוי מילולי להקרבתו העצמית של יפתח שרוצה למסור את כל כולו למען ה', תוך כדי שהוא מוסר את עצמו למען עמו ונחלתו, להגן ולגונן עליהם בכל כוחו.

וכאן אנחנו מגיעים לעומק הטראגי של יפתח:

הערבוב המתמיד בינו לבין בוראו, בין חייו האישיים הקשים לבין שאיפותיו הרוחניות והלאומיות, בין הצד הפרטי-אישי שלו לבין הצד הכללי-אלהי, כשכל ההבטים השונים והמנוגדים האלו מתרוצצים בקרבו ללא הרף, כל זה יוצר תוצאה נוראה. לעומת השאיפה העזה והטהורה שדחפה אותו לנדור, תוכן הנדר שלו מתברר כשגוי לחלוטין, משום שהוכתב על ידי חוויותיו העמוסות של יפתח לאורך חייו, יחד עם דרכי ההשגחה האלהית הטרנסנדנטית שאינה מתחשבת אלא במטרותיה הנעלות, רחוק מעולמו האישי של יפתח.

המלים שנפלטים מפיו של יפתח בשעה של התרוממות נפש משקפים את תחושותיו ה-לא מודעות של יפתח, יחד עם רוח ה' השופע עליו באותה שעה, רוח גבורת ה' הקוצף על ישראל ובכל בא להצילו - גם יחד.

הנה, באותה סוגיה [תענית דף ד ע"א] שניתחנו לעיל בפרוטרוט, מובא לאחר אותם ש"שאלו שלא כהוגן", עוד המשך מדהים:

"אמר רבי ברכיה: אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקדוש ברוך הוא השיבה כהוגן, .. אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש, .. ועוד שאלה שלא כהוגן, .. אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, את שואלת דבר שפעמים נראה ופעמים אינו נראה, .. ".

כנסת ישראל, בִתו של הקב"ה, שואלת שלא כהוגן! והדבר מהווה המשך ישיר למה שהסברנו על הנדר כביטוי מובהק של הזכר כלפי הנקבה. הנודר על בתו יוצר קשר בלתי אמצעי בין היסוד הזכרי, המשפיע, היוצר, לבין היסוד הנקבי, המקבל, המְפתח, המְיישם. וכשהקב"ה כועס על בתו, כנסת ישראל, "וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ בַּעֲמַל יִשְׂרָאֵל", תוך כדי אהבתו יתברך לבִתו יחידתו ישראל, הרי גם השפע השופע על יפתח מאותו מקור בא, והקצף האלהי מתלבש בנפשו הממורמרת והכואבת של יפתח שגם הוא כועס על ישראל, ואוהב את בתו יחידתו. על כן, "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה'" - יפתח נודר נדר לכבוד ה' ועבורו, אבל גם של ה' וממנו! מה תוכן הנדר?

"וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי" - בידו שלו יפתח, לוֹ לבד, כי את הכל עשה תמיד יפתח לבד לגמרי, ואכן "וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ" כתוב, לא "בידם" או "ביד ישראל"! לכן נדרו מבטא את בדידותו מחד, ואת שאיפותיו הגבוהות ביותר מאידך, ו"בידו" היינו ביד ה'!

"וְהָיָה" בכל מקרה, ללא תנאי, "הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן" כאשר אנצח בודאוּת, "וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה". ומי הוא שיצא מדלתי ביתו? אמנם בלשון הנדר אין פרטים, אבל -כאמור- הדברים ברורים למדי. הרי הוא לא אמר "אשר יצא מן העיר לקראתי", או סתם "אשר יצא לקראתי" או "אשר יצא מביתי", אלא דווקא "אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי", ואין בביתו אלא בתו היחידה, ורק היא תצא מדלתי ביתו לקראתו, לקבל את פני אביה הגבור המנצח!

יפתח נודר נדר שאינו בשום פנים ואופן נדרו שלו בלבד, כי אם גם -ובעיקר- נדר הקב"ה! ה' כועס על ישראל, ה' כועס על בתו יחידתו, כנסת ישראל, שביקשה שלא כהוגן, והוא יתברך רוצה/צריך להעניש אותה. לכן, יפתח מוצא את עצמו נודר להקריב-להעניש את בתו יחידתו! יפתח -שופט-אלוהים- מעניש את בתו -בתו של האלוהים, כנסת ישראל- הכל בערבוביה נוראה!

ובהקרבתו, הקרבת בִתו החַפה מכל פשע, שמקבלת באהבה את ה"עקדה" הזו, יש משום מיתת צדיקים המכפרת על הדור. לכן מובן למה "מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה" [פי"א מ]. אם היה זה מעשה זוועה, פרי גאוותו וטיפשותו של אביה, האם היו הופכים את ארוע הנורא הזה ליום אבֵל לאומי?! כל בנות ישראל מתאבלות על הקרבתה של בת יפתח מפני שההקרבה הזו מבטאת את זעקת השכינה המתפתלת בכאביה בגלל עוונות ישראל! ולכן מודגש ש"הִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ", היא הייתה טהורה, היא הייתה ונותרה התגלמות כנסת ישראל בטהרתה.

וכך יש לשמוע את תוכחת ה' גם בדבריו של יפתח לבני אפרים:

"וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי" [פ"יב ג].

שוב, כל הפסוק בלשון יחיד! יפתח לבדו הושיע את ישראל, והוא לבדו נושא על כתפיו האחראיות הלאומית-אלהית. בעיני רוחו של יפתח, התקפותיהם של בני אפרים אינן רק ויכוח אישי נגדו, אלא - את זעקת ה' אתה שומע מתוך גרונו! איפה עם ישראל? מה קרה לגדולתו ותפארתו?!

ולכן שוב מידת הדין פוגעת בישראל, ונופלים ארבעים ושתים אלף איש. אכן מבחינה טכנית, יפתח ואנשיו הם שטבחו את כולם, אבל מצד האמת, הוא היה -שוב!- הכלי האומלל של ההשגחה...

בסיכומו של דבר, "וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים" [פי"ב ז], שש שנים בלבד יפתח יהיה "לראש", לשופט!

המסע המופלא של יפתח, האדם הבודד שהצליח בכוחותיו הפנימיים להיות לגבור ישראל בניגוד לכל התחזיות, מגיע לסיומו בצורה נוראה. יפתח רואה שוב את גורלו מתהפך, ומסיים את חייו בכשלון גמור, לאחר שאיבד את בתו, והפיל חללים רבים בעמו, והכל משום שהיה לכלי ההשגחה העליונה, כלי למידת הדין האלהית שנמתחה על ישראל, וממילא פגעה בו.

על ידי תיאור סופו הטראגי של יפתח, על ידי מאורעותיו הקשים, משרטט לנו ספר שופטים תמונה עגומה וקשה של יחסי אלוהים-ישראל, כש"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל"... תרתי משמע: אין מלך שינהיג ויאחד את ישראל, ואף הקב"ה אינו למלך על ישראל!...

גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג [עיון בספר יחזקאל פרקים לח-לט]

נשלח 26 בינו׳ 2011, 4:32 על ידי Reuven Oziel   [ עודכן 26 בדצמ׳ 2012, 23:28 על ידי avi mendelson ]

(סיכום השעור של מוצ"ש יתרו)

    1 . הפרקים לח-לט של ספר יחזקאל חותמים את נבואות הגאולה שלו [ולאחר מכן באים הפרקים העוסקים בבניין בית המקדש לעתיד לבוא], ועוסקים בנבואת יחזקאל "אֶל גּוֹג אֶרֶץ הַמָּגוֹג".

המושג הזה של "גוג ומגוג" [כלשון חז"ל, עיין לדוגמא משנה מסכת עדויות סופ"ב: "משפט גוג ומגוג לעתיד לבוא שנים עשר חדש"; סנהדרין דף צד ע"א: "ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג". ועוד], קיבל מובן של מלחמת עקבא דמשיחא, לפני ביאת המשיח, מלחמה של הגוים נגד נסיון המשיח להביא את הגאולה. אבל מהפסוקים עולה תמונה אחרת לחלוטין, ובאמת אף בחז"ל לא ברור מהי מלחמת גוג ומגוג, ומתי תהיה!

הרמב"ם כתב [הלכות מלכים פי"ב ה"ב]:

"יראה מפשוטן של דברי הנביאים שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג, ושקודם מלחמת גוג ומגוג יעמוד נביא לישֵר ישראל ולהכין לבם, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'".

אבל באיגרת תימן [עמוד קנ"ד במהדורת הרב שילת] כתב:

"אמר ירמיהו ע"ה (ירמיה ל' ז'): "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", .. זה הכתוב רומז על מלחמות גוג ומגוג בהכרח, ותהיה אחר שיגלה המשיח לאחר זמן".

ועוד שם [עמוד קנ"ט]:

"אבל הסתלק החרום והמלחמה ממזרח שמש וממערבה, אין זה בתחילת היגלותו אלא אחר מלחמות גוג ומגוג, כמו שביאר יחזקאל ע"ה".

אם כן, מחז"ל לא ברור אם מלחמה זו תהיה לפני, תוך כדי, או אחרי ביאת המשיח. אבל מפשט דברי הנביא, ברור שהדבר יתרחש אחרי ביאת המשיח וכמו שנבאר.

 

2 . אך קודם, יש לברר מי הוא "גוג ומגוג"? לא ברור. הוא מובא יחד עם "מֶשֶׁךְ וְתֻבָל" איתם הוא מופיע בין בני יפת: "בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס" [בראשית פ"י ב], והוא "נְשִׂיא רֹאשׁ" להם, היינו שיעמוד בראש קואליציית האומות. עוד מוזכרים איתו [ה-ו]: " פָּרַס כּוּשׁ וּפוּט .. גֹּמֶר וְכָל אֲגַפֶּיהָ בֵּית תּוֹגַרְמָה יַרְכְּתֵי צָפוֹן וְאֶת כָּל אֲגַפָּיו עַמִּים רַבִּים אִתָּךְ", "שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל כְּפִרֶיהָ", שגם הם מופיעים בין 70 האומות בני נח: "וּבְנֵי חָם כּוּשׁ וּמִצְרַיִם וּפוּט וּכְנָעַן: וּבְנֵי כוּשׁ סְבָא וַחֲוִילָה וְסַבְתָּה וְרַעְמָה וְסַבְתְּכָא וּבְנֵי רַעְמָה שְׁבָא וּדְדָן" [בראשית פ"י ו-ז]. הקואליציה הזו תהיה גדולה ורחבה מאוד: "עַמִּים רַבִּים"! [עיין ספר הליקוטים לרבי חיים ויטל (ספר יחזקאל פל"ח, סימן ל"ח): "דע, כי גו"ג ומגו"ג עולה בגימטריא ע' כנגד כל ע' אומות, כי אז ימלוך גוג ומגוג על כל הע' אומות".]

ומה עתיד להיות גורלו? בתחילת הנבואה [פרק לח], הנביא מדגיש שלא מיוזמתם יבואו הגוים, כי אם משום שה' הכריז: "וְנָתַתִּי חַחִים בִּלְחָיֶיךָ וְהוֹצֵאתִי אוֹתְךָ" - בכפייה, בעל כרחם יבואו, מפני שהוא ית' יוציא אותם מארצם להביאם להילחם בארץ ישראל [ח]: "אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל .. וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם". ארץ ישראל בה יושבים כל חלקי עם ישראל יחדיו לבטח, ללא הגנה, שאננים ושלווים, [יא] "הַשֹּׁקְטִים יֹשְׁבֵי לָבֶטַח כֻּלָּם יֹשְׁבִים בְּאֵין חוֹמָה וּבְרִיחַ וּדְלָתַיִם אֵין לָהֶם". ומטרת הבאת הגוים, אומר הנביא: "וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם גּוֹג". מפלת גוג וכל הקואליציה שלו תקדֵש את שם ה' בעיני הגוים.

וכך מתאר לנו הנביא בפרוטרוט את הפורענויות שהקב"ה ינחית על העמים שבאו יחד עד ארץ ישראל, כשהארץ עצמה תתפרק ותתמוטט ["יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל"] ותקבור אותם בהריסותיה ["וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ"]. ובענישתם של האומות, "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'". וכך, אומר ה' לגוג: "עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל תִּפּוֹל אַתָּה וְכָל אֲגַפֶּיךָ וְעַמִּים אֲשֶׁר אִתָּךְ", ואף אלו שלא באו עד כאן, עד ארץ ישראל, "וְשִׁלַּחְתִּי אֵשׁ בְּמָגוֹג וּבְיֹשְׁבֵי הָאִיִּים לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'". ומתוך כך, גם עם ישראל יהיה עֵד לקידוש שם ה': "וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל".

אלא שבאופן משונה ביותר, אין המקרא עוסק במה שיקרה לעם ישראל! לא מסופר שישראל ילחם או ינקוט כל פעולה אקטיבית על מנת להתנגד לאומות או לבלום אותם , ואף לא כתוב ש-ח"ו- ייפגעו כלל: ישראל יֵשבו "עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד" כשמסביבם יפלו מיליוני הגוים שפלשו לארץ!

נראה שתפקיד ישראל יצטמצם רק לתחום אחד: לנקות את הארץ מכלֵי הנשק של גוג ולקבור את ההרוגים של כל האומות: "וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים", "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר בְּיִשְׂרָאֵל", "וּקְבָרוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל לְמַעַן טַהֵר אֶת הָאָרֶץ".

וכך, על ידי המלחמה המשונה הזו שנלחם ה' באומות בארץ ישראל וישמיד אותם - "וְנָתַתִּי אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם וְרָאוּ כָל הַגּוֹיִם אֶת מִשְׁפָּטִי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְאֶת יָדִי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָהֶם: וְיָדְעוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם מִן הַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה".

כל זה יבוא לאחר שישוב ישראל לארצו: "עַתָּה אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יַעֲקֹב וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי". ולבסוף: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם בְּהַגְלוֹתִי אֹתָם אֶל הַגּוֹיִם וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם: וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲ-דֹנָי הְִֹ".

 

3 . והשאלה הגדולה שנותרה היא: מה מטרת הנבואה הזו?! אם ישראל יֵשבו לבטח ולא ישתתפו במלחמה, לא בלוחמה ואף לא יהיו בין הנפגעים בה, למה האומות צריכות לבוא עד כאן, בארץ ישראל, כדי להֵענֵש?! ומה בדיוק מטרת הענישה האלהית, ובמה היא תורמת לגאולתם של ישראל?

נראה שהמפתח להבנת הפרקים הללו, הוא רשימת העמים שאינה תואמת לכלום! הנביא מפרט שמם של העמים שיבואו עם גוג [מָגוֹג, תֻבָל, וּמֶשֶׁךְ, פָּרַס, כּוּשׁ, וּפוּט, גֹּמֶר, בֵּית תּוֹגַרְמָה, שְׁבָא, וּדְדָן, וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ], כשהשמות עצמם מוכרים מספר בראשית, אבל אין להם כל משמעות וממשות, לא בזמנו של הנביא ועל אחת כמה וכמה לא בימינו!

אין לחפש רמזים אקטואליים בשמות העמים ובתכונות ובפרטים שנמסרו לנו עליהם על ידי הנביא. כי לא זו הייתה כוונתו. יחזקאל רצה למסור מסר אחד עיקרי:

הלאומיות של האומות עתידה להתבטל!

מאז יצא נח מהתיבה, צאצאיו נפוצו על פני כל כדור הארץ, ו"מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" [בראשית פ"י ה]. כמו שמסרו לנו חכמינו ז"ל, התורה מונה 70 האומות צאצאי שלושת בני נח [בבראשית פרק י'], ועל בסיס אותן האומות התחלקה כל הארץ, וכל ההיסטוריה האנושית התפתחה עד היום. מבאר רבי מנחם ריקאנטי על הפסוק הזה "מֵאֵלֶּה נִפְרְדוּ אִיֵּי הַגּוֹיִם בְּאַרְצֹתָם אִישׁ לִלְשֹׁנוֹ לְמִשְׁפְּחֹתָם בְּגוֹיֵהֶם":

"בפסוק זה נרמז כי בדור הפלגה נתן לכל אומה חלקה מן הארץ ושר אחד למעלה עליה, ובין כולם שבעים, והם שבעים ענפים מן האילן העליון, שבעים שרים הסובבים כסא הכבוד, והם הנקראים בשיר השירים [ג, ג] הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, כי על ידיהם באים הגזירות של מעלה, והם שומרים ומליצים כל אחד על אומתו. ונשאר ישראל חלק ה' מן האומות, שנאמר [דברים לב, ט] כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ, [תהלים קלה, ד] כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ, וכתיב [איכה ג, כד] חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי, [תהלים לג, יב] אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה' אֱלֹהָיו הָעָם בָּחַר לְנַחֲלָה לוֹ. ומן הארצות - ארץ ישראל שאין עליה שר ומושל רק השם יתעלה ויתברך, זהו סוד [דניאל ט, יט] כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ וְעַל עַמֶּךָ.

ולזה רמז הכתוב כִּי בְיָמָיו נִפְלְגָה הָאָרֶץ [פ"י כה], שנחלקה לשבעים מלאכים הממונים עליהם. ובתרגום ירושלמי, תירגם הָבָה נֵרְדָה [פרק יא ז]: וַאֲמַר יְיָ לְשַׁבְעִין מַלְאָכַיָא דְקַיְימִין קוֹמוֹי אִיתוּן כְּדֵין וְנָחִית וכו' [=ויאמר ה' לשבעים מלאכים שעומדים לפניו בואו עתה ונרד וכו']. וַיָּפֶץ יי' וגו' [שם ח]: וְאִגְלִיאַת מֵימְרָא דַיְיָ עֲלוֹי קַרְתָּא וְעִמֵיהּ שׁוּבְעִין מַלְאָכַיָא כָּל קְבֵל שׁוּבְעִין עַמְמַיָא וְכָל חַד וְחַד לִישָׁן עַמְמֵיהּ וְרוֹשָׁם כַּתְבֵיהּ דִילֵיהּ וּבַדְרִינוּן מִתַּמָן עַל אַנְפֵּי כָּל אַרְעָא לְשַׁבְעִין לִישְׁנִין [=ונִתגלה מאמרו של ה' על העיר ועִמו שבעים מלאכים כנגד שבעים עמים וכל אחד ואחד לשון עמו ורושם כתבו שלו ויפזרם משם על פני כל הארץ לשִׁבעים לשונות]".

תפקיד שבעים השרים של שבעים האומות הוא לפתֵח כל אחד את האומה שלו, עִם לשונו, כתבו, ותרבותו הייחודית, וכך עד אחרית הימים.

אך לא עוד! הנביא יחזקאל מתאר לפנינו, דרך התיאורים המשליים של התמוטטות הקואליציה הבינלאומית לאחר גילוי מלך המשיח על ישראל, את סוף עידן הלאומיות האנושית.

ההיסטוריה האנושית הרוויה מדם הוכיחה שאין הלאומיות מביאה ברכה, אלא גרמה פעם אחר פעם לאסונות גדולים, והָקשה שבהם היה שעבוד ועינוי עם ישראל לאורך הדורות. לכן, עם התבססותם העתידית של עם ישראל בארצו, כאשר יגיע השלב בו עם ישראל יהיה מסוגל להוות דוגמא לכל האנושות, ממלכת כהנים כפי שתוכנן מאז יציאת מצרים, אז יצטרכו האומות לתת חשבון לבורא עולם על כישלונותיהם החוזרים ונשנים בתחום הלאומיות.

במשך אלפי שנים, האומות התגרו זו בזו, שִעבדו זו את זו, וגרמו רק עוול ורוע על ידי חיזוק אומה על האחרות. למרות התרבויות הגדולות, השונות והמגוונות שקמו לאורך השנים, הסיכום נותר עגום וקשה. אי אפשר לומר שהעמים הביאו בפיתוחם ובפריחתם לשלווה, לשלום או לתחושה של שלמות אנושית. נהפוך הוא. כל המאבקים והמלחמות רק הרסו ומוטטו את מעט הטוב שבאדם. רק למרות הלאומיות, הצליח האדם לפתח כישוריו ויכולותיו הפנימיות. וכשיגיע עידן הגאולה, עם ישראל יהיה העם היחיד, האומה שהיא ורק היא מביאה ברכה לכלל האנושות בבניין חברתה על בסיס לאומי.

 

          4 . לפני שיתחיל לעסוק בבניין בית המקדש האחרון [מפרק מ' ואילך], הנביא יחזקאל מתאר את התפרקותם של האומות ומחיקתם הסופית, כהכנה לבניין בית המקדש שמטרתו תהיה לאחֵד את כל האנושות מסביב לעם ישראל בארץ ישראל. וכך רומז המדרש [ויקרא רבה פרשה יא ב]:

"רבי יונה בשם רבי אבא בר ירמיה פתר קריא בגוג לעתיד לבוא: [משלי ט] חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ - זה בית המקדש, הה"ד (משלי כד) בְּחָכְמָה יִבָּנֶה בָּיִת וּבִתְבוּנָה יִתְכּוֹנָן; חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה - אלו ז' שנים של גוג, דאמר ר' יונה בשם ר' אבא בר כהנא: כל אותן ז' שנים מסיקין ידותיהן של חרבות וידותיהן של רמחים וידותיהן של סכינין, הה"ד (יחזקאל לט ט) וְיָצְאוּ יֹשְׁבֵי עָרֵי יִשְׂרָאֵל וּבִעֲרוּ וְהִשִּׂיקוּ בְּנֶשֶׁק וּמָגֵן וְצִנָּה בְּקֶשֶׁת וּבְחִצִּים וּבְמַקֵּל יָד וּבְרֹמַח וּבִעֲרוּ בָהֶם אֵשׁ שֶׁבַע שָׁנִים. ואותן שבע שנים הן הן פרוֹטוֹגַמיָא של צדיקים לעתיד לבוא, וסימנך דעביד פרוֹטוֹגַמיָא אכיל משתוֹתא. טָבְחָה טִבְחָהּ - [שם יח] בְּשַׂר גִּבּוֹרִים תֹּאכֵלוּ, מָסְכָה יֵינָהּ - וְדַם נְשִׂיאֵי הָאָרֶץ תִּשְׁתּוּ, אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ - וּשְׂבַעְתֶּם עַל שֻׁלְחָנִי סוּס וָרֶכֶב, שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא - זה יחזקאל שנאמר [שם יז] וְאַתָּה בֶן אָדָם כֹּה אָמַר ה' אלהים אֱמֹר לְצִפּוֹר כָּל כָּנָף וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה.

מה הכוונה ש"אותן שבע שנים הן הן פרוֹטוֹגַמיָא של צדיקים לעתיד לבוא"? אותן שבע שנים, בהן יישרפו כל כלֵי הנשק של כל האומות, היינו תרבותן כוחן וייחודיותן הלאומית, יהוו "פרוֹטוֹגַמיָא" - "סעודת אירוסין" של הצדיקים עם הקב"ה, שלב מכריע בו נבנה הקשר בין הבורא לבין עם ישראל, ושבע שנים אלו יהיו הכנה לבניית בית המקדש שיהיה "משתוֹתא" - "משתה הנישואין" שלהם, שיא הדבקות והיחוד בין לישראל לבין הקב"ה.

זהו עניין הפרקים האלו, שחותמים את תיאור התהליך שיביא לגאולה, שגולת הכותרת שלה יהיה בניין בית המקדש בו יתאחדו הנברא עם בוראו.

 

5 . עדיין נותרה שאלה אחת מטרידה: מה פשר הכינוי "גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל"?

הנה בסוף פ"ז [כז], בנבואת פורענות קשה המתארת את חורבן הארץ, מסיים הנביא יחזקאל: "הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה". מי הם המלך והנשיא? "כפל הענין במלות שונות" מפרש הרד"ק. הנשיא הוא המלך. אם כן למה נקט הנביא מלה שונה, חדשה ומשונה, שעוד תופיע רבות בהמשך הספר? כדי ללמדנו על העיקרון של כל ספר יחזקאל, שמי שנקרא מלך ייקרא מכאן ולהבא נשיא [עיין לדוגמא יחזקאל פי"ב י ויב, ופכ"א ל].

מה עניינו של נשיא לעומת מלך? יפה העיר הכלי יקר [ויקרא פ"ד ב] שיש בכינוי "נשיא" רמז לסכנה העורבת לכל מלך או מנהיג, שיהיה "הנשיא מתנשא לכל ראש, ונוהג נשיאותו ברמה, מתוך רום לבבו ודאי יבוא לידי חטא, לכך נאמר [שם כב] אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא"! הוא שרמזו חז"ל בברכות [דף נח ע"א]:

"וְהַמִּתְנַשֵּׂא [דבה"י א פכ"ט יא] - זו מלחמת גוג ומגוג, וכן הוא אומר [יחזקאל ל"ח ג] הִנְנִי אֵלֶיךָ גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל".

כי מלכי הגוים ניצלו את מעמדם להתנשא ולעשוק נתיניהם, וכך נהגו גם אחרוני מלכי ישראל. לכן, הנביא יחזקאל משתמש במלה "נשיא" לרמוז על סכנת הגאווה הזו.

אך יחד עם זה, עולה מדבריו בהמשך שאף המשיח ייקרא נשיא:

"וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה: וַאֲנִי ה' אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתוֹכָם אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי" [פל"ד כג-כד].

וכן בסיום חזון העצמות היבשות:

"וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: וְיָשְׁבוּ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלוֹם בְּרִית עוֹלָם יִהְיֶה אוֹתָם וּנְתַתִּים וְהִרְבֵּיתִי אוֹתָם וְנָתַתִּי אֶת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם: וְהָיָה מִשְׁכָּנִי עֲלֵיהֶם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם: וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹת מִקְדָּשִׁי בְּתוֹכָם לְעוֹלָם" [פל"ז כד-כח].

כאן באו לידי ביטוי ברור כל שלבי תיקון העולם בעת הגאולה: המלך המשיח ישוב למלוך על כל ישראל יחד, מתוך כך יזכו לשבת בשלום בארץ ישראל, ואז ייבנה בית המקדש, כשהגוים ידעו ויראו את קידוש שם ה' שבדבר. אך הם ידעו ויבינו? זהו שבאו שני הפרקים הבאים אחר כך לתאר, על ידי מפלתם של האומות שבראשם גוג מארץ המגוג!

כאשר הנשיא הוא "גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ" של 70 האומות או מלך/נשיא ישראל שהולך בדרכן של האומות, הרי שהוא רע ומסוכן לאדם, אבל כאשר מדובר ב"דָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא" שהוא קודם כל עבד ה', ולאחר מכן, מתוך כך, נשיא לישראל, הרי שהתנשאותו מבורכת, ולכן הנביא נותן לו זכויות יתר שלעולם לא היו לשום מלך בישראל, כמתואר בפרקים מד-מ"ח [עיין לדוגמא פמ"ד בתחילתו; פרק מ"ה טז-יז; תחילת פרק מ"ו, פרק מ"ח כא; ועוד].

המטרה המוצהרת היא ש"לֹא יוֹנוּ עוֹד נְשִׂיאַי אֶת עַמִּי" [פמ"ה ח]. אין לנביא אשליות, והוא יודע ומכיר היטב את טיבו של האדם, אף אם מדובר במשיח ה'! אבל למרות הפגמים הללו, הזכויות המיוחדות של הנשיא/מלך המשיח מלמדות על מעמדו הרם והמיוחד. הוא אינו רק מלך אלא נשיא המתנשא, ראש לעם ישראל, שהוא למעשה ממילא ראש לכל האומות!

כך, בשני פרקים אלה [לח-לט], נתן הנביא יחזקאל תיאור בהיר של מפלת המבנה הלאומי-חברתי של שבעים אומות העולם, כך שתישאר רק האומה הישראלית היושבת בארץ ישראל, ומסביבה יתרכזו כל בני האדם שלא חטאו ולא נענשו, ויחד כולם יעבדו את הבורא יתברך, ויזכו על ידי עבודת ישראל בירושלים, לטעום את טעם השלמות האלהית של הבריאה הדבֵקה בבוראה. במהרה בימינו! 

1-2 of 2