חינוך ולקויות למידה

מה שהילד שלכם באמת צריך זה אופי

נשלח 13 בינו׳ 2013, 5:58 על ידי avi mendelson   [ עודכן 13 בינו׳ 2013, 6:25 ]

לפני עשר וחצי שנים, כשבני הבכור נולד, ג'ולי קלארק היתה הגיבורה שלי. מישהו נתן לי קלטת של "בייבי איינשטיין", גיליתי את האור: ג'ולי אמרה שכל מה שמפריד בין בני לבין איינשטיין זה כמה שעות של צפייה בקלטת. היא סיפרה על החוקרים שמצאו שתינוקות ששומעים מוצרט מתפתחים טוב יותר. אני לא זוכרת את כל רפרטואר ההבטחות, אבל היה שם מושג הקסם IQ. אחרי כמה שְעות "בייבי איינשטיין" הבנתי שקלארק עושה עליי סיבוב, אבל לא התכוונתי לקחת סיכון: אם הדרך לגאונות עוברת דרך חשבון הבנק שלה, אני שם.

 לפני חמש שנים המסרים של "בייבי איינשטיין" חזרו לגודלם הטבעי, כשמחקרים הצביעו על הנזקים שצפייה בטלוויזיה גורמת לילדים מתחת לגיל שנתיים, וחוקרים אחרים מצאו השפעה אפסית ואפילו שלילית של "בייבי איינשטיין" ומותגים דומים. הסערה בארצות הברית היתה כל כך גדולה שדיסני, שקנתה את האימפריה של קלארק, הציעה להורים מאוכזבים לקבל את כספם חזרה. אני לא דרשתי את כספי. הוצאתי את הקלטות האלה מהבית בלי קשר למחקרים, לאחר שהבנתי שילדים מתפתחים פשוט מפני שהם גדלים, ושבגידול ילדים יש דברים חשובים הרבה יותר מצעצועים התפתחותיים.

 בארצות הברית פרשת "בייבי איינשטיין" האיצה תהליך דומה של המוני הורים שכפרו לפתע בדת המיומנויות הקוגניטיביות. הדת הזאת מאמינה שהדברים החשובים בחיים הם כישורים שכליים כגון זיכרון, IQ ואוצר מילים, והיא מפעילה משוואה פשוטה של אינפוט ואאוטפוט: נושיב את הילד מול משחק התפתחותי, ניתן למיקסר הקוגניטיבי לעבוד, ונקבל גאון. וכדאי להתחיל להתאמן כמה שיותר מוקדם.

 לאחרונה גם מדענים החלו לנטוש את הדת הקוגניטיבית, והתופעה נחשפת במלואה ומתעצמת בעקבות הספר החדש "איך ילדים מצליחים", שמככב כבר שבועות ארוכים ברשימות רבי־המכר. מחברו, פול טאף (Paul Tough), יצא למסע בין הורים, ילדים, סטודנטים, פסיכולוגים, כלכלנים, אנשי חינוך, ביולוגים וחוקרי מוח כדי להבין למה ילדים מסוימים מצליחים בחיים ואחרים נכשלים, ומה אפשר לעשות כדי שיותר ילדים יצליחו. המסקנה שלו היא שלהצלחה נחוצות מיומנויות לא־קוגניטיביות. או במילה אחת: אופי.

 "החוקרים אומרים שמה שהכי חשוב בהתפתחות הילד זה לא כמה מידע הוא דוחס למוחו בשנים הראשונות, אלא אם אנחנו עוזרים לו לפתח מערכת שונה של יכולות, שכוללת התמדה, שליטה עצמית, סקרנות, מחויבות, דבקות במטרה וביטחון עצמי", אומר טאף בראיון ל"מוסף כלכליסט". "פסיכולוגים קוראים להן תכונות אישיות. אנחנו לעתים חושבים עליהן כאופי. אנחנו לא יכולים להשתפר בהתמודדות עם אכזבות רק בעזרת עבודה קשה יותר, במשך יותר שעות. ילדים לא נשרכים מאחור בסקרנות משום שהם לא התחילו בתרגילי סקרנות בגיל צעיר מספיק. החוקרים סבורים שהמיומנויות הללו קריטיות להצלחה". 

שמו של הספר מפתה למסגר אותו כמדריך להנדסת הילד המושלם, ואת טאף כיזם מבריק שיודע על מה לשים את הז'יטונים שלו. גרסה חדשה של ג'ולי קלארק, רק שהפעם הרעיון הוא לפתח אופי במקום IQ. אולם הספר אינו מתבסס על מחקרים אחדים ושנויים במחלוקת, אלא מעוגן במחקרים רבים ומגוונים שטאף פירק לגורמים רק כדי להרכיב מחדש את רשימת המיומנויות שנחוצות להצלחה. והוא לא אומר שלילדים נחוץ רק אופי כדי להצליח. הם בהחלט צריכים גם ידע ומיומנויות חשיבה (קוגניטיביות), שאותם הם מקבלים בבית ובבית הספר. אבל הילדים זקוקים לצלע הנוספת במשולש ההצלחה, הצלע של מיומנויות לא־קוגניטיביות, שההורים והמורים לא מפתחים מספיק.

 1).                 מה יותר חשוב, מיומנויות קוגניטיביות או אופי?

"כלכלנים ופסיכולוגים ידברו באחוזים, אם זה 40%-60% או 30%-70%", אומר טאף. "אבל כולם יסכימו שבעשורים האחרונים אנחנו לא מדגישים את החשיבות של המיומנויות הלא־קוגניטיביות, שהמחקר אומר שהרבה יותר חשובות להצלחה. בעיניי השאלה היא לא מה יותר חשוב אלא איך נגדל את הילדים שלנו כך שיפתחו את המיומנויות הלא־קוגניטיביות".

 2).                 זה באחריות ההורים?

"המיומנויות האלה מתפתחות בכל סיטואציה. אני מקווה שיפתחו אותן במסגרות ציבוריות, כי זו אחריות ציבורית, אבל הורים הכי מתאימים לזה והכי טובים בזה, כי הם אלה שיוצרים לילדים את הסביבה בשלוש השנים הראשונות. זה חלון זמן שבו ההורים יכולים ליצור הבדל עצום ולעזור לילדים לפתח את המיומנויות האלה".

 3).                 שלב א': לבטל את מדד ה־IQ - ותודה לכלכלנים

 הראשון שזיהה את נחיצות הכישורים הלא־קוגניטיביים היה פרופ' ג'יימס הקמן (Heckman), כלכלן מאוניברסיטת שיקגו עם IQ בשמים, שבילדותו היה מפרק מספרים ארוכים למספרים ראשוניים להנאתו. בשנת 2000 הוא זכה בנובל לכלכלה, ומאז החליט דווקא לבדוק אילו מיומנויות מובילות ילדים להצלחה. במסגרת העבודה הוא נתקל ב"מחקר פרי" (Perry) שנערך במישיגן בשנות השישים. החוקרים חילקו אז ילדים בני 4-3 שנרשמו לגן ששמו פרי לשתי קבוצות - חלק נהנו מתוכנית לימודים איכותית שנמשכה שנתיים, האחרים למדו בתוכנית הרגילה של הגן - ועקבו אחרי כולם במשך עשורים.

החוקרים סיכמו באכזבה שההתערבות נכשלה: שנה־שנתיים לאחר שהילדים המועשרים עזבו את הגן תוצאות ה־IQ שלהם לא היו טובות משל קבוצת הביקורת. אבל כמה עשורים אחר כך היה ברור שיותר מהילדים האלה סיימו תיכון, עבדו והרוויחו יותר מ־25 אלף דולר לשנה, ושיעור קטן יותר מהם נסמכו על קצבת סעד. לידי הקמן התגלגלו דו"חות על הילדים שמעולם לא נותחו, ובהם מידע על מיומנויות לא־קוגניטיביות. הוא מצא שהכישורים האלה היו אחראים לכשני שלישים מהתועלת שהילדים קיבלו בגן. במילים אחרות: הפרויקט עבד, אבל באופן שונה מזה שציפו לו. הוא לא העלה את ה־IQ של הילדים אלא שיפר מיומנויות אחרות, רכות יותר, שמתברר שמאוד נחוצות לחיים מצליחים.

פיצוץ בלון ה־IQ, בעזרת מחקרים כמו זה של הקמן, הוא אחד הדברים המרעננים בספר של טאף. IQ נחוץ וחשוב, אבל לא מספיק כדי להצליח בחיים. מה תעזור אינטליגנציה לילד שאינו יודע להתמודד עם כישלון? שלא מסוגל לעמוד באתגרים של האוניברסיטה ונושר? שלא יודע להסתדר עם אנשים? שני כלכלנים שהם נשיאי אוניברסיטאות לשעבר, פרופ' וויליאם בואן (Bowen) מפרינסטון ופרופ' מייקל מקפירסון (McPherson) מקולג' מקליסטר שבמינסוטה, קיבלו גישה למידע אקדמי על 200 אלף סטודנטים, ומצאו שלמבחנים פסיכומטריים, שמודדים IQ ויכולות קוגניטיביות, יש יכולת מועטה לנבא הצלחה והתמדה בלימודים אקדמיים. ממוצע הציונים בתיכון מנבא זאת הרבה יותר טוב. "הציונים מהתיכון מלמדים על התלמיד הרבה יותר ממידת השליטה שלו בתוכן. הם מעידים על איכויות כמו מוטיבציה, התמדה, קיומם של הרגלי למידה טובים ומיומנויות ניהול זמן, ומנבאים טוב יותר את הסיכוי שסטודנט יסיים את הלימודים בקולג'", הם הסבירו.

4).                 שלב ב': להבין מה זה אופי - שבע תכונות הזהב 

דיוויד לוין, בוגר ייל בשנות העשרים לחייו ומנהל חטיבת הביניים KIPP בשכונה מוחלשת בדרום ברונקס, ודומיניק רנדולף, מנהל ריברדייל, מבתי הספר הפרטיים היוקרתיים בניו יורק, היו מוטרדים מאותה בעיה, אך מנקודות מבט הפוכות: לוין לא הבין למה התלמידים שלו מצטיינים בחטיבה אבל מאבדים את התנופה בתיכון ונושרים בקולג'. רנדולף חשש שהתלמידים שלו מצטיינים רק בלמידה למבחנים ומפספסים דברים חשובים אחרים. שניהם רצו שהתלמידים שלהם יגדלו אופי. ושניהם גילו את העבודה של פרופ' מרטין זליגמן (Seligman), פסיכולוג מאוניברסיטת פנסילבניה, שבדיוק סיים לכתוב את הספר "הסגולות והחוזקות של אופי" - 800 עמודים על 24 תכונות אופי, שלפי ההיסטוריה והמחקר מייצרות מסלול אמין לחיים טובים ומלאי משמעות וסיפוק. זליגמן חיבר ביניהם, ובעבודה משותפת השלושה צמצמו את הרשימה המקורית לשבע תכונות, שלפי מחקר של רנדולף מנבאות סיפוק בחיים והישגים גבוהים. ואלו הן: שליטה עצמית, דבקות במטרה, התלהבות, אינטליגנציה חברתית, הכרת תודה, אופטימיות וסקרנות.

טאף לא מתעמק בספר בכל השבע. התלהבות, אינטליגנציה רגשית וסקרנות, למשל, נפקדות ממנו. "הן פחות מובנות, ואין עליהן הרבה ספרות מדעית", הוא מסביר. "כולנו מבינים שאנחנו צריכים לפתח אצל ילדים סקרנות, אבל אנחנו לא יודעים הרבה על איך ילדים הופכים לסקרנים ועל הקשר בין סקרנות להצלחה. אנחנו כן יודעים, ויש עדויות מדעיות, על הקשר בין שליטה עצמית, מחויבות ואופטימיות להצלחה. ואנחנו יודעים שאם ילדים מפתחים את המיומנויות האלה זה משתלם בבגרות בהרבה מאוד דרכים".

שפיגל משחקת שחמט. "ילדים רוצים שיתבוננו בדברים יחד איתם, ולרוב הם לא מקבלים את זה"
 5).                 שלב ג': לזהות חלון הזדמנויות - עד גיל 3, ובגיל ההתבגרות

 כשטאף החל בתחקיר לספר אשתו נכנסה להיריון, ובזמן העבודה עליו נולד בנו הבכור, אלינגטון, כיום בן 3. הוא לא הפסיק לשאול את עצמו איזה הורה עליו להיות. טאף ידע שהוא רוצה שאלינגטון יחיה חיים מאושרים ומצליחים, אבל לא ידע מה הוא ואשתו אמורים לעשות כדי להוביל אותו לשם. "העבודה על הספר והמחקרים שאליהם נחשפתי השפיעו מאוד על הדרך שבה אני מגדל את אלינגטון", מספר טאף. "אני מקווה שזה גם מה שהורים אחרים ייקחו ממנו".

 אחד הדברים שהלחיצו אותו בתחילת הדרך היה העובדה שהמחקרים חשפו חלון זמן צר לעיצוב ההצלחה העתידית של התינוק - שלוש השנים הראשונות לחייו. כך למשל, במחקר מפורסם שנקרא "מחקר מינסוטה", שהתחיל ב־1972 ונמשך גם היום, עוקבים החוקרים אחרי 267 אמהות, משלב ההיריון, ואחרי ילדיהן. הם מצאו שהיקשרות גבוהה לאמהות בשנים הראשונות שיפרה את חיי הילדים בפרמטרים רבים: הם יצרו יחסים חברתיים קרובים ומורכבים יותר, היו קשובים ומרוכזים יותר, עצמאיים ובטוחים בעצמם, והתמודדו בהצלחה עם כישלונות. החוקרים אפילו הצליחו לנבא בדיוק של 77% מי מהילדים ינשור מהתיכון.

השנים הראשונות, אם כן, משמעותיות מאוד. אבל העבודה על בניית האופי לא נפסקת לאחריהן - מחקרים המחישו שבניגוד ל־IQ, שמגיע לשיאו בגיל הנעורים, המיומנויות הלא־קוגניטיביות הן דבר מתפתח שאפשר לעצב בכל גיל. למעשה, חלון הזדמנויות אפקטיבי נוסף נפתח דווקא בגיל ההתבגרות. פרופ' לורנס סטיינברג (Steinberg), פסיכולוג מאוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, זיהה שתי מערכות נוירולוגיות שמתלכדות לראשונה בגיל הנעורים: זו של עיבוד התמריצים, שגורמת לצעירים לחפש ריגושים ולהיות קשובים לרגשות שלהם ולמידע חברתי, וזו של השליטה הקוגניטיבית, שמאפשרת להם לווסת דחפים. בגיל הנעורים מערכת הריגושים בשיאה, ומערכת השליטה מתחילה להבשיל - וזו ההזדמנות לעצב אותה.

 הגילוי שאף פעם לא מאוחר מדי לבנות אופי הפך את טאף להורה רגוע יותר. ברור לו שאלינגטון יידע לקרוא ולחשב, ולכן את עיקר מרצו כאב הוא מקדיש לפיתוח האופי של בנו. "קשה להתווכח עם המדע שמאחורי התערבות מוקדמת", כותב טאף. "השנים הראשונות חשובות מאוד להתפתחות בריאה של מוחו של ילד. הן מייצגות הזדמנות ייחודית להשפיע על העתיד שלו. אבל את היכולת לנהל מתח ולהתמודד עם רגשות עזים אפשר לשפר, לעתים דרמטית, בגיל ההתבגרות ובבגרות. זו הזדמנות לשינוי העמוק ביותר, הרגע שבו אדם צעיר מצליח לחלץ את עצמו מכישלון כמעט בטוח ולהתחיל לנווט לכיוון ההצלחה".

 6).                 מאוד מעודד שיש לנו הזדמנות שנייה.

"בהחלט. מתברר שדווקא בגיל ההתבגרות הילדים יכולים לחשוב לראשונה על אופן החשיבה שלהם, על המחויבות והשליטה העצמית, וזו ההזדמנות לעזור להם ולתת להם כלים לפתח אופי". 

7).                 שלב ד': לנתח מה הילדים עשו - ולהדגיש שליטה עצמית

אליזבת שפיגל היא מורה צעירה ושברירית למראה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה לטפח את אחת מנבחרות השחמט הטובות בארצות הברית דווקא בבית הספר הציבורי 318 בברוקלין, ניו יורק, מוסד ש־87% מתלמידיו זכאים לארוחת צהריים מסובסדת. טאף נתקל בסיפור שלה, חיפש טריקים שאפשרו לנבחרת של שפיגל לזכות באליפות הלאומית של חטיבות הביניים שלוש שנים ברציפות (2010-2008) - ולא מצא. אבל בשעות הארוכות שבהן ליווה את שפיגל והנבחרת שלה הוא גילה שהיא פשוט המורה הטובה ביותר לאופי שפגש אי פעם, גם אם היא לא קוראת לזה כך.

שתי המיומנויות הכי חשובות בשחמט הן גמישות קוגניטיבית ושליטה עצמית, הסבירה לו שפיגל. גמישות היא היכולת למצוא פתרונות אלטרנטיביים לבעיות, לחשוב מחוץ לקופסה, לנהל משא ומתן בסיטואציות לא מוכרות. שליטה עצמית היא היכולת לדכא תגובה אינסטינקטיבית ולהחליף אותה בתגובה יותר אפקטיבית ופחות ברורה מאליה. "ללמד שחמט זה בעצם ללמד את ההרגלים שהולכים עם חשיבה", אמרה שפיגל, "כמו להבין את הטעויות שלך ואיך להיות יותר מודע לתהליכי החשיבה שלך".

זה בדיוק מה ששפיגל ניסתה להסביר לסבסטיאן, חבר הנבחרת שעשה מהלך פזיז שעלה לו בהפסד. כמו תמיד, אחרי המשחק הוא שחזר עם שפיגל את המהלכים שלו. "לא הבאנו אותך לפה כדי שתשקיע שתי שניות במהלך", היא נזפה בו. "זה פתטי. תראה, אם אתה עושה טעות זה בסדר, אבל לעשות משהו בלי לחשוב עליו בכלל? זה לא בסדר". זו לא שיחת מוטיבציה, אלא שיחה על שליטה עצמית. אפשר לחוש אי־נוחות מבחירת המילים של שפיגל, והיא הראשונה להודות שלעתים היא בוטה מדי עם הילדים. "אני חושבת שהתפקיד שלי הוא להיות כמו מראה, לדבר על מה שהם עשו ולעזור להם לחשוב על זה. זה דבר גדול להציע לילד. הם משקיעים הרבה עבודה במשהו, ואתה באמת מתבונן בזה איתם בצורה לא מתנשאת. זה דבר שילדים לרוב לא מקבלים, ומניסיוני זה מה שהם רוצים".

טאף מאמין ששפיגל משנה את חיי הילדים כשהיא מלמדת אותם שליטה עצמית. "היה מרתק ומעורר השראה לראות את העבודה שלה", הוא מספר. "אנחנו חושבים על מורים שמלמדים אופי במונחים של מאמנים שנושאים נאומים כריזמטיים, אבל היא לא כזאת. היא פשוט עבדה עם הילדים אחד על אחד, ובנתה את האיכויות שיעזרו להם להצליח. כל מי שעובד עם ילדים צריך לעשות את זה". 

8).                 שלב ה': לאפשר להם תשוקה וללמד אותם מחויבות

 כשטאף כתב את הספר הוא החזיק בחדר העבודה שלו לוח שחמט להשראה. מדי פעם אלינגטון, שהיה אז בן שנתיים, הגיע לחדר, זרק את הכלים על הרצפה ואז הניח אותם חזרה על הלוח. "ידעתי שהעניין שלו בלוח השחמט לא יותר משמעותי מהעניין שלו באטבי הנייר שבמגירת שולחן הכתיבה שלי. אבל מדי פעם מצאתי את עצמי חושב, 'הממ, הוא יודע מה ההבדל בין צריח לרץ והוא רק בן שנתיים. אולי הוא עילוי! אולי אם אלמד אותו עכשיו את כל הצעדים של הכלים ונתחיל לשחק שעה ביום, עד שהוא יהיה בן שלוש....'".

פה טאף עצר את הפנטזיה. הוא הרגיש שאם אלינגטון יקדיש כמה שעות ביום לשחמט, הוא יפספס משהו. שילדות שמאורגנת סביב דבר אחד אינה מאוזנת. ומצד שני, הילדים בנבחרת של שפיגל היו מעוררי קנאה. אי אפשר שלא להעריץ את המשמעת העצמית והמסירות שלהם למשחק. "זה חשוב מאוד לילדים להבין מה זה להיות מלא תשוקה כלפי משהו", אמרה לו שפיגל. "יש להם התנסויות שהם יזכרו לנצח. הדבר הכי גרוע הוא שתסתכל לאחור על ילדותך ויהיה שם ערפל אחד של ישיבה בכיתה, שיעמום, חזרה הביתה וישיבה מול הטלוויזיה. כשהילדים בנבחרת יסתכלו לאחור הם יזכרו את התחרויות הלאומיות, משחק אחד שבו שיחקו מצוין או רגע שבו היו מלאי אדרנלין והתאמצו מאוד".

כדי להגיע לשם הם זקוקים למחויבות, היכולת להתמסר למשימות גם אם הן לא מהנות באותו רגע. למחויבות יש קשר ישיר לכמה מההישגים הנחשקים בעולם המבוגרים: ציונים גבוהים בתיכון ובאוניברסיטה, הצלחה בעבודה, פשיעה נמוכה, נישואים ארוכים וחיים ארוכים - כי אנשים עם מחויבות עמוקה לא נוהגים לעשן ולשתות, לחץ הדם שלהם נמוך יותר והם נוטים פחות לחלות באלצהיימר. למסקנות הללו הגיע פרופ' ברנט רוברטס (Roberts) מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת אילינוי באורבנה־שמפיין. "בשלב הזה מחויבות נראית כאחד הממדים הראשוניים של תפקוד מוצלח לאורך החיים", הוא אמר לטאף, "היא ממש נמשכת מהעריסה עד הקבר".

במחקר אחר הפסיכולוג ג'ין סמית (Smith) מצא שהדרך הכי טובה לנבא את עתידם של בני נוער היא הציונים שהם מקבלים בתכונה שסמית כינה "חוזק האופי", וכללה מחויבות, אחריות, שיטתיות, נחישות וחוסר נטייה לחלום. התברר שלצורך ניבוי הצלחתם בקולג', המדד הזה היה מוצלח פי שלושה יותר מכל קומבינציה אחרת של ציונים, מבחני IQ ומבחנים פסיכומטריים. הורים תמיד אומרים שבשביל להצליח צריך לשבת על התחת וללמוד, וכעת המחקרים מראים שהיכולת הזאת חיונית להצלחה בחיים.

 9).                 שלב ו': לראות במה הם גרועים ולתת להם להיכשל

האינסטינקט שלנו כהורים הוא למנוע מילדינו כאבי לב וכישלונות. אבל מלבד העובדה המנחמת שההורים שלהם אוהבים אותם עד אין קץ, הם לא לומדים מזה דבר. למעשה, הפעולות המגוננות הללו גורמות להם נזק. ילד שנכשל, מתבוסס באתגר ומחפש את דרכו החוצה הוא ילד שבונה אופי. זה לא קורה כשהוריו המגוננים מחלצים אותו — או מונעים ממנו להיכנס לבוץ מלכתחילה.

 זו בעיה של דור שלם, שמטרידה מאוד את רנדולף, מנהל בית הספר היוקרתי. "כדי לבנות דבקות במטרה ושליטה עצמית צריך להתמודד עם כישלון, אבל ברוב המסגרות האקדמיות הגבוהות בארצות הברית אף אחד לא נכשל בכלום", הסביר רנדולף לטאף. הוא לא מאמין שהחינוך שהתלמידים שלו מקבלים, בבית מההורים המרפדים והמגוננים או בבית הספר, יאפשר להם להתמודד בהצלחה עם אתגרי החיים. "אני חושש שאנו דנים אנשים לכישלון בטווח הארוך. כשהם יצטרכו להתמודד עם רגעים קשים הם יידפקו. הם לא פיתחו את היכולת להתמודד עם קושי". קארן פירסט, מורה בריברדייל, אמרה לטאף שלילדים "אין סף לסבל. הם מוגנים מזה, וכשהם כן חשים חוסר נוחות, אנחנו שומעים מהוריהם. אנחנו מנסים להסביר להורים שבהתמודדות עם אתגרים מתרחשת למידה, ופינוק יתר של הילדים בא על חשבון האופי שלהם".

 שפיגל התמקדה בניתוח הכישלונות של חברי הנבחרת שלה, ועשתה זאת בפניהם. טאף התרשם שזה תהליך דומה

לפסיכותרפיה: היא ניסתה להבין למה טעו ואז הובילה אותם לאורך מסלול צר וקשה, שבו לקחו אחריות על הטעויות ולמדו מהן. "לא נוח להתמקד בצורה כל כך אינטנסיבית במה שאתה גרוע בו, אבל אם אתה באמת רוצה להשתפר אתה חייב לבדוק את המשחקים שלך ולהבין איפה אתה טועה", היא הסבירה.

 10).              ככל שהילדים מאותגרים יותר יש להם סיכוי להצליח יותר בעתיד?

"לילדים שגדלים בעושר יש הרבה משאבים שיכולים לפצות על מיומנויות שחסרות להם", אומר טאף. "מה שמדהים הוא שרבים מהם מסיימים בית ספר ועוברים לקולג' על טייס אוטומטי, בלי לחשוב מה הם הולכים ללמוד ולמה, בלי להתמודד עם מכשולים אמיתיים. הם צריכים לפתח את המכניזם שעובד במאמץ להשיג משהו, להתמודד עם מכשולים, ולשם כך הם זקוקים לביטחון, מוטיבציה, מחויבות, אופטימיות, עקביות, עיקשות. כאבא, אני מתרכז באופי של אלינגטון. אני רוצה שהוא יוכל להתגבר על אכזבות, להרגיע את עצמו, שיידע לחלוק, להרגיש אהוב ובטוח בעצמו, והכי חשוב - אני רוצה שהוא יהיה מסוגל להתמודד עם כישלון".

מוגנות אישית לילדים ולנוער

נשלח 13 בינו׳ 2013, 5:45 על ידי avi mendelson


קצת עובדות בנושא תקיפות מיניות
:
  • עד גיל 6 שויון קיים בנפגעים שויון בין המינים
  • בגילאים מבוגרים היחס בין נפגעות לנפגעים: 1:2
  • פגיעה נתפסת אצל בנים קשה יותר
  • הפגיעה היא לא מינית אלא הפעלת כוח ומרות כלפי הנתקף
  • האשמה עצמית וחברתית
  • החברה שופטת ומתעלמת
  • רוב הפגיעות קורות במקום "מוגן" ומוכר ועל ידיד אדם מוכר ולא זר
  • לבוש פרוקטיוי  לא קשור לרמת התקיפות וקיים בכל החברות (דתית כחילונית)
  • התקיפות הם ללא אלימות פיזית
  • אם הזהירו לגבי לבוש הילד חושש שיאמרו לו "אמרתי לך" ועלול לא לחשוף את הסיפור  - הוא מאוד בעיתי (לא סיפרה
  • מעשה מגונה ללא הסכמה חיובית. מעל 14 ושאין פער של 3 שנים
  • מעל 16 אין מגבלה
  • שתיקה אינה הסכמה
  • עליה בפגיעות בקבוצת השווים
  • סרטי פורנו בסלולרי הם גורם מגביר של התופעה
  • חשוב לדבר עם הילדים
  • לשים לב להתנהגות חריגה של ילד צעיר
  • הבהרה שיש איברים פרטיים שאסור שיגעו או לגעת בהם
  • חיזוק של זהירות
  • יש משחקים בעייתיים
  • גורם לתחושת כח לתוקף
  • ההגדרה למגע מותר היא מגע בטוח ולא מגע נעים נעים
  • המבחן: האם נגרם בילבול
  • לא מדברים על מיניות וזה מקשה על ההתמודדות לכן התוקף סומך על השתיקה
  • דברים כאלה יכולים לקרות
  • הבדיקה והדיבור אם הייתה פגיעה זה צריך להפוך לדבר שגרתי
  • לא להתיחס אל הנושא כתאבו
  • צריך לדבר על זה בצורה רגועה
  • האם מישהו נגע בך בצורה מבלבלת?
  • מהם סודות בטוחים? סוד שמתגלה בסוף ושהוא מבלבל
  • הלשנה זה מאוד חזק אצל נוער
  • אפשר לספר בצורה פרטי
סימני זיהוי - צריך לשאול את הילד
  • שינוי התנהגות חריף
  • כאבים ללא הסבר
  • איבוד שליטה - פרפקטיוניזם
  • הפרעות אכילה
  • פגיעה עצמית
  • חשיפות מבחן - סיפור פגיעה לבחינת התגובות שלנו
  • סגירות
  • ציור וכתיבה של פגיעה
  • שקרנות פטולוגית
  • התנהגות מינית חריגה
טיפול
  • להקשיב ולא לעשות
  • לשאול לא בצורה שיפוטית
  • לתת לילד את הכבוד והשליטה
  • לא לשדר לחץ
  • אין אחריות עד גיל 14
  • לא לסחוט מגע פיזי מילד
  • מוקד סיוע: 1220
  • עד גיל 18 טיפול פסיכולוגי חינם


ADHD סיכום - סדרת חינוך

נשלח 30 בדצמ׳ 2012, 1:51 על ידי avi mendelson   [ עודכן 30 בדצמ׳ 2012, 1:55 ]

לקוח מאתר ערוץ שבע

  א. הורות

כמעט שום דבר טוב לא יכול לקרות לילד שלכם בנוגע להפרעת הקשב שלו ולדברים אחרים, אם ההורות שלכם לקויה בצורה בולטת. כאן המקום להזכיר, שזוגיות טובה ומטופחת היא הבסיס להורות טובה. להורות טובה מרכיבים רבים אך הדומיננטיים שבהם הם בוודאי גם הצמד הבא: מעורבות ואחריות. הורה מעורב יודע היטב מה עובר על ילדו. מה הוא עושה ומה לא. מיהם חבריו ואצל מי הוא עכשיו. הורה מעורב לא מחכה לשמוע מאחרים מה בנו עושה ואיפה הוא נמצא. הוא נמצא תמיד ליד בנו גם אם הוא בנסיעת עסקים לחו"ל. לעיתים הקשר כה משובח שלבן עצמו חשוב לידע את הוריו היכן הוא ומה עשה. הוריו מספקים לו את המרחב המוגן שהוא כה זקוק לו בעולם המשוגע שלנו ולמי יספר את אשר על ליבו אם לא להם. המעורבות הגבוהה של ההורים שלובה באחריות כשטובת הילד והמשפחה לנגד עיניהם. הורים אחראיים מחויבים כלפי ילדיהם ושואפים תמיד להבין טוב יותר על מה הם מופקדים, מה נדרש מהם ואילו מחירים עליהם לשלם.

ב. קשר תמידי עם הצוות החינוכי

המעורבות והאחריות מחייבות קשר תמידי עם הצוות החינוכי. נקודה. בגן חובה פגשנו את הגננת מידי יום ובכיתה א' נפגוש את המחנכת פעמיים בשנה. אולי. רק שנזכור, אסיפות ההורים הבית ספריות, המתקיימות פעמיים בשנה, הן חובת בית הספר ולא שלנו ההורים. עלינו, ההורים, לערוך אסיפות הורים רבות. זה לגיטימי לגמרי לשמוע פעם בחודש מה קורה עם הילד בכיתה, אך זה ממש לא אחראי לשמוע זאת פעמיים בשנה באסיפת ההורים כשמוקצבות לכם כשבע דקות. הנחת העבודה צריכה להיות שאיננו יודעים מה קורה בבית הספר עד שאנו יודעים. כלומר, עד שגילינו מעורבות ואחריות ושאלנו את הנוגעים בדבר, ואת הילד כמובן. זה לא אומר שצריך לתפוס את המורה כשהוא בקניות או לתפוס לו את האוזן לחצי שעה מידי שבועיים. יש לקבוע יחד עם המחנך את התזמון המתאים לו ואת משך השיחה. טיפ זהב: לשיחה זו הכינו לכם 3 שאלות איכותיות, שהתשובות להן תספקנה לכם תמונה בהירה על מצב הילד. אל תשכחו לשבח את המחנך על כך שהוא מגדל יחד אתכם את היקר לכם מכל. 
שני הסעיפים הראשונים נכונים לכל ילד בכל מצב. לילד שיש לו הפרעת קשב הם נכונים שבעתיים כיוון שההתייחסות אליו מהווה מרכיב קריטי בהצלחתו וללא תיאום וסנכרון תמידי בין הבית לכיתה מוקם מכשול מיותר שבסופו של דבר יקשה על כל הנוגעים בדבר ובמיוחד על הילד. 

ג. אבחון 

אם קיימתם היטב את הסעיף הראשון, אף אחד לא צריך להפנות אתכם לאבחון. אתם אמורים לעלות על זה בעצמכם. אם אתם מעורבים בחיי ילדיכם, לא ייתכן שלא תשימו לב לקשייו או לפער לא הגיוני בין יכולותיו והישגיו או בינו לבין קבוצת גילו. לא ייתכן שלא תדעו על בעיית התנהגות מוקצנת או על בעיית קריאה וכתיבה. האבחון יוכל לספק לכם תשובות לסימני השאלה המציפים אתכם ולא פחות מזה לתת לבעיה שם מדויק ומקצועי שממנו יגזרו את סוג הטיפול הנדרש. ואם כך, אין צורך להכביר במילים על יתרונותיו של האבחון המוקדם. מוקדם ככל האפשר. הקשיים הראשיים עלולים ליצור בעיות משנה חמורות לא פחות וההסתברות לכך תגבר ככל שנחכה עם האבחון. עוד לא נולד האבחון המנצח להפרעת קשב כיוון שלא ניתן למצוא אותה בבדיקת דם, שתן וכדו'. העניין הוא נוירולוגי כלומר קשור למערכת העצבים במח, ולא תירצו לעשות לילדכם ככה סתם MRI. יש לציין שמבחן TOVA הוותיק איבד רבות מיוקרתו לאחר שהובן שאינו משקף כלל את המציאות היומיומית של הפרעת הקשב. האבחון הטוב ביותר לשיטת ד"ר האלוול וד"ר רייטי (מחברי מריטת עצבים ADD ועוד) הוא האבחון שמבצע סקירה היסטורית על חיי הילד החל משנתו הראשונה. ההנחה היא שאם יש לו הפרעת קשב אנו נראה ללא ספק את תסמיניה לאורך (ולרוחב...) חייו. לצערנו, האבחון הנעשה בכמה מקופות החולים אורך כ – 20 דק' ומתקשה להוות אינדיקציה מספקת, ובטח שלא לקבוע את הסוג המדויק של הפרעת קשב שנמצאת לפנינו. אלא, שאבחון פרטי, בדרך כלל אבחון משולב (פסיכו-דידקטי), יצריך אתכם להיפרד משני אלפים. האם גם על יישור שיניים תוותרו בקלות כזו? 

ד. יישום המלצות האבחון בבית ובביה"ס 

האבחון אמור להסיר את הספקות והתמיהות. לאחר האבחון צריך להיות לכולכם ברור מה יש לבן בדיוק. ואם לא – שאלו את המאבחן. אתם משלמים על זה והרבה. ועדיין, האבחון רק אומר שהילד זקוק ל"משקפיים". אם תעצרו כאן ולא תספקו לו אותם – פספסתם את הנקודה. "המשקפיים" יכולות להיות: טיפול תרופתי, הוראה מתקנת, פסיכולוג, מאמן ועוד. כמו כן, אם לא תדאגו בעצמכם שבית הספר יבצע את המלצות האבחון ייתכן מאד שהסביבה הלימודית של הילד תישאר כשהייתה ושוב פספסתם. אל תצפו מהצוות החינוכי שיעשה במקומכם את העבודה. הזכירו לו את האבחון של בנכם ובנו שיטת מעקב אחר יישום ההמלצות. אם בניתם מראש תקשורת טובה עם המחנך או המחנכת, השלב הזה יכול לעבור לכם די בקלות. וכמובן, אל תבואו בטענות לביה"ס אם אינכם מקפידים על מילוי ההוראות בבית. כשכל אחד ימלא את תפקידו בבית ובבית הספר הילד יגדל בסביבה תומכת שהיא אחת מגורמי ההצלה וההצלחה בהפרעת קשב בפרט. 
ה. משפחה שכזאת 
אם האבחון אישר את מציאותה של הפרעת הקשב, קיבלתם אינדיקציה כמעט מוחלטת שמישהו מכם, ההורים, הוא המקור להפרעת הקשב במשפחה אם לא שניכם. כלומר, האבחון יכול לעזור לכם להבין את עצמכם טוב יותר. להבין סוף סוף מה פשר כל הקצרים הללו לאורך כל השנים. אך גם אתם, למרות גילכם המופלג, תוכלו לפרגן לעצמכם באיכות חיים גבוהה יותר אם תטפלו בעצמכם. בזה תתנו דוגמא אישית נפלאה לילד בתהליך שלו. התהליך שלכם הנעשה במקביל לתהליך של הילד עשוי לתרום לשיח המשפחתי. "כולנו בסירה אחת". ההפריה ההדדית בטיפים ובתובנות תעשיר את כולכם. בכל אופן, הילד שאובחן זקוק להורים ובני משפחה שיבינו מה באמת יש לו וידעו לסלוח לו מכאן ואילך על כל מה שהיה בעקבות אי יכולתו לשלוט על עצמו. משפחה שיש בה אפילו רק ADHD אחד, עוברת מסלול חיים לא פשוט בכלל, הדורש ניהול תקין, סבלני ולומד, שייתכן רק בקרב הורים שהם קודם כל החברים הכי טובים. 

ו. בעזרת השם 

אחד מהדברים שצריכים להשתנות מעתה, לפחות במעגל המשפחתי, הוא השם. "ברית מילה". ברית כרותה למילה שכוחה רב גם אם לא מתכוונים באמת. ו"חיים ומוות ביד הלשון". כשאומרים על מישהו שיש לו "הפרעה", בדרך כלל לא יכול לצאת מזה משהו טוב. אם נמשיך לומר כמה פעמים ביום שיש לו הפרעה הוא ימשיך להרגיש דחוי עם רגשות אשמה ולא להאמין שביכולתו לנצח בהתמודדות הזו. מצאו לכם מילה אחרת להגדיר את הדבר. זה באמת לא משנה מה תהיה. בכל אופן יש לכם תמיכה מגדולי המומחים בתחום שאומרים שמצד האמת לא ניתן להגדיר את הפרעת הקשב כהפרעה משום שהפרעה מציינת בדרך כלל מצב קבוע הסוטה מהנורמה בעוד שלבעלי ADHD אין מצב קבוע של חוסר קשב. לפעמים כך ולפעמים כך. ולכן ההגדרה הרפואית הנכונה היא "השתנות ברמת הקשב". 

ז. למידה ומקצועיות בנושא 

לאחר שערכתם הכרות ראשונה עם ADHD אסור לכם בשום אופן להישאר ברמת הידע המצוי בויקיפדיה. קרוב לוודאי שאם בנכם היה סובל מבעיית כליות חלילה, הייתם רצים אחר כל פיסת מידע שתוכל לעשות אתכם יותר חכמים ואת בנכם פחות סובל. הדברים נכונים גם במקרה שלנו. ככל שתשאלו יותר שאלות ולא פחות מזה תחפשו תשובות, תוכלו לעזור לילדכם לחוות חיים שמחים ויעילים יותר, לסייע לו בהתמודדות היומיומית ולהיות מתווכים בשבילו בעולם הסואן שלא תמיד סולח לאנשים כמותו. כמובן שכשתדעו יותר, גם חייכם הפרטיים והזוגיים יקבלו איכות אחרת מעצם העובדה שההתמודדות מנוהלת טוב יותר. 
ח. ארגון סביבה תומכת בילד 
כהורים מעורבים ואחראיים המנהלים היטב את חיי המשפחה, עליכם לשאוף לבנות סביבה תומכת בילד. לעיתים רבות, החיים עתירי הכישלונות שחווה הילד עד לאבחון ולטיפול, לקחו מהילד את תחושת המסוגלות והערך העצמי שהם גורמים בסיסיים לשמחה ולהצלחה. מחקרים של עשרות שנים קובעים חד משמעית שסביבה תומכת, החל במעגל המשפחתי, היא גורם מספר אחת בהצלחה של ADHD וביכולתם לנצח בהתמודדות שהדבר מציב בפניהם. ד"ר האלוול – מומחה עולמי בתחום – ממליץ אפילו על שינוי מסגרת לימודית בכל שלב שהוא, אם תימצא בה התמיכה האנושית והחמה שהיא כחמצן לאנשים אלו. 

ט. הטיפול התרופתי 

מבין הטיפולים השונים בADHD שחלקם יוצגו בהמשך, הטיפול התרופתי הפופולארי הוא היחיד שזכה לתיקוף בעולם הרפואה הנוירולוגית. למעלה מ - 70 שנות שימוש ע"י מאות מיליוני בני אדם ומחקר רפואי-מדעי בלתי פוסק מעמידות את הרטאלין בשורה אחת עם התרופות הבטוחות ביותר לשימוש. תופעות הלוואי הנפוצות כגון חוסר תאבון שנעלם מיד עם התפוגגות התרופה מתגמדות אל מול בשורת ההצלחה שהתרופה נושאת בכנפיה. את התרופה תוכלו לקבל רק לאחר אבחון אצל נוירולוג, פסיכיאטר או רופא ילדים מומחה להתפתחות הילד ולADHD. לאחר שאחד מאלו יאשר את הימצאות ההפרעה, וירשום את המרשם הראשון, תוכלו לקבל מרשמים נוספים מרופא המשפחה שלכם. תחילה תקבלו מינון נמוך יחסית למשך כ – 3 שבועות בכדי לבדוק את יעילות התרופה. מינון זה ייתן מענה לכ- 4 שעות בלבד ואינו מתאים בדרך כלל לתלמידי חטה"ב והעל יסודי הלומדים 8 שעות ביום ויותר. לאחר שנמצא שיפור תפקודי באותן 4 שעות עם הרגשה טובה של הילד במהלך פעולת התרופה, תוכלו לקבל מהרופא המאבחן מינון מתאים. עליכם להכיר את הפרמקולוגיה של התרופה כדי לתזמן אותה נכון לילד. קראו את העלון המצורף וחפשו מידע נוסף ברשת וכמובן שאלו את הרופא. קרוב לוודאי שתצטרכו להזכיר לשכחן הקטן לבלוע את הגלולה עד שהדבר ייהפך לשגרת יומו. לפעמים נולד צורך לתווך ולשווק את התרופה לילד המסרב לקחתה. אתם עשויים לשמוע טענות כמו "אם זו תרופה סימן שאני חולה" ועוד. ניתן להביא דוגמא ממשקפיים או מטבליות ויטמינים שאנשים רבים שהילד מכיר מרכיבים וצורכים והם נחשבים לבריאים לחלוטין. 
י. הטיפולים השונים 
לקויות למידה עלולות להתלוות להפרעת הקשב ולהקשות שבעתיים על עולמו הלימודי של הילד. לפעמים ליקויי הלמידה הם לקות משנית המסובבת מהפרעת הקשב. הילד המתקשה לתפקד לימודית והתנהגותית בכיתה צובר פערים מבני גילו עד שמוגדר כלקוי למידה. לפעמים, ישנן סיבות אחרות ללקויות, והפרעת הקשב רק מחמירה אותן. על כל פנים, באבחון המשולב (פסיכו-דידקטי) תיבדקנה יכולותיו האקדמיות של המאובחן. במידה ונמצאו לקויות למידה, יומלץ על הוראה מתקנת בנוסף לטיפול בהפרעת הקשב. 
לפעמים יש צורך בטיפול משפחתי, בעיקר לאחר שנים של חוסר מודעות להפרעת הקשב והשלכותיה, ובעיקר אצל הילדים שהפרעת הקשב שלהם מלווה גם בהיפראקטיביות ובאימפולסיביות. תסמינים אלו עלולים להקשות במיוחד על חיי המשפחה כולה. בטיפול זה ניתן לבני המשפחה להוציא קיטור ולהצביע על קשייהם, נלמד על הפרעת הקשב והשלכותיה ונשאף להפוך את כולם לתומכים בילד. 
מדענים גילו, שכיוון שהפרעת הקשב היא הפרעה נוירולוגית, והחיווט החשמלי במוח משתנה ע"פ סוג הפעילות שלנו, הרי שניתן לשנותו ואפילו לתקנו במקרה של הפרעת קשב, ע"י תרגילים המכוונים לתרגל את המעבר החשמלי שבין האונות הימינית והשמאלית ובין המצחית והעורפית. כך ייבנו מסלולים חדשים במוח בין האונות ויתוקן חוסר הסנכרון ביניהן המובנה בהפרעת הקשב. כך נולדו למשל שתי שיטות העבודה הנוירו-קוגניטיביות "שיטת רביב" ו"אטנגו", שמידע עליהן מצוי ברשת. 
הטיפול הפסיכולוגי להפרעת הקשב היה נפוץ ביותר עד לפני עשור וחצי. השיטות הנוירו-קוגניטיביות טרם נולדו או לפחות היו בחיתוליהן וגם האימון עוד לא בוסס. העדפת טיפול זה נעשתה בעיקר סביב הקשיים הרגשיים שליוו אנשים אלו שחיו שנים בתחושות של כישלון ותת הישגיות. אחד הטיפולים הפסיכולוגיים הנפוצים היה הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי שעסק בשניים: בניית הסתכלות חדשה על העולם, ושינוי דפוסי התנהגות מגבילים. 

יא. אימון ADHD 

לפני כעשור פרץ לעולם אימון ADHD. כיוון שהאימון באופן כללי מכוון לחלק הביצועי של החיים, אך טבעי הוא שגם לאימון יהיה מה לומר בנושא של הפרעת הקשב. המומחיות של המאמן המוסמך היא ביכולתו לקחת את המתאמן מרמת החשיבה אל המעשה, מהחזון האמורפי אל המטרה הקונקרטית. בהפרעת הקשב טמונות תכונות ייחודיות שאנשים "רגילים" יעבדו קשה מאד לרוכשן, אך יחד עם זאת היא פוגעת מאד בחלק הביצועי של החיים. המוסחות הגבוהה והעשייה ללא חשיבה מוקדמת, מקשה מאד על החיים ובמיוחד בעידן המודרני המאופיין במשימות ותפקידים רבים. את החוסר הזה משלים האימון בצורה יוצאת מן הכלל משום שלזה בדיוק הוא נברא. ישנם פסיכולוגים רבים שהכשירו עצמם כמאמנים משום שהבינו שארגז כלי האימון רק יסייע להם בעבודתם עם ADHD ומטופלים אחרים. פסיכולוגים אחרים העדיפו להישאר בכובע שלהם ולהפנות את מטופליהם בעלי ADHD לעולם האימון. האימון יעסוק בהגברת המודעות העצמית, בשיפור הביצועים בלימודים, בהקניית כלים ודרכים להתגבר על השכחנות והדחיינות, בארגון הסביבה הפיזית של הילד והתאמתה למאפייניו, בשיפור מיומנויות הקשבה ותקשורת וגם בוויסות רגשי ובניהול של חרדה, מצבי רוח וכעסים, בבניית הרגלי בריאות ותזונה שנמצאו מסייעים לאנשים אלו. 
לא משנה באיזה טיפול תבחרו לילדכם, זכרו תמיד שאין תחליף להורים מעורבים ואחראיים. בהצלחה!


1-3 of 3